מחאה 'ט"ו בשבטית' על עתיד ירושלים

בימי כמעט-חורף אלה, אני מוצאת עצמי משוטטת ברחבי הבירה בניסיון למצוא קורת גג נורמלית, במחיר סביר ועם אפשר, עם בעל בית שפוי והגון. אני יודעת, בשלב זה חלקכם מגחכים לעצמם וחושבים שיש לי דרישות מוגזמות, אבל אני עוד אופטימית, הרי חייב להיות משהו סביר, לא?

כבר חודשיים שאני בויכוח פנימי עם עצמי, פותחת אתרי אינטרנט- מסתכלת על דירות שותפים בירושלים, רואה את המחירים ומנחשת כמה יכעסו עלי בבנק אם אעבור לדירה במרכז העיר או בשכונות ליד. אחרי שבועיים של חיפוש, סגרתי את המחשב וחשבתי לוותר.

למרות זאת ובעידוד הוריי (שרק בישראל עוד הגיוני שאני זקוקה לעזרה כספית מהם לקראת גיל 28, למרות שעבדתי רוב התואר הראשון בשתי עבודות) הלכתי לראות איך נראות דירות שעולות בין 1,400 ל-2,000 שקל לחדר(!). על חדרים יקרים יותר בדירות שותפים, ויתרתי מראש.

בדירה אחת, ששכ"ד בה לשלושה שותפים הוא 1,500 שקל, היה "חדר" שבקושי נכנסה בו מיטת יחיד (וזהו). בדירה אחרת, היה משהו שהזכיר בעברו רצפות, אבל החלטתי לפסוח גם עליה, כשאחד מארונות המטבח כמעט התמוטט עלי כשפתחתי את דלתו.

בדירה האחרונה שראיתי, נדרשנו חברה ואני לשלם 1,700 שקל כל אחת, עבור 2 חדרים ומטבחון (אין שם סלון, והדוש והאסלה עומדים זה לצד זה). בייאושנו כבר חשבנו לחתום על הדירה הזו, למרות שהייתה ישנה מאד ונראה שהדיירים הקודמים בה התנסו בהליכה עם נעלי הרים על קירות. אך אז נשלח אלינו החוזה - לפיו נדרשנו לחיות בדירה מתקופת הטמפלרים, על פי חוקי המלך - וכך נכתב שם ללא בושה שכל התיקונים והנזקים ישולמו על ידינו, ולמרות שאנחנו עתידות להכנס לדירה ששופצה או נוקתה לפני שנים רבות, אם בכלל, נתחייב לצבוע אותה ולהחזירה כחדשה.

חברה שלי התלבטה. בסוף ויתרנו. נכון לכתיבת שורות אלה, איני אשת בשורה, רק מנסה לגרד את רצפת המינוס בבנק. אבל הסיפור לא נגמר בי. אם איך שהדברים מתנהלים היום בירושלים, אני חוששת שיגמרו לי בה גם החברים. אני רוצה שיישארו כאן, שיהיה עם מי ללכת לאכול בשוק, או להסתובב בעיר או בעיר העתיקה. שיהיה עם מי לשבת על כוס בירה או יין עם המבורגר אחרי יום ארוך.

"כולנו נדבקנו קשות בסינדרום ירושלים". צילום EDK תקשורת

הם אחלה אנשים, החבר'ה מהלימודים ומהצבא שנשארו כאן, כולנו נדבקנו קשות בסינדרום ירושלים - למרות שאנחנו לא באמת יודעים מה זה הסינדרום הזה - ואנחנו רוצים להשאר לגור פה. גם ירושלים צריכה אנשים כמוהם - משכילים, צעירים, שאוהבים אותה - אבל כנראה אנחנו עוד בשלב שירושלים תפקיד "הקשה להשגה".

לא קונים עם פטריוטיות לעיר במכולת

חלק מחבריי לספסל הלימודים כבר נשואים, וחלק קטן אפילו הורים לכמה זאטוטים ירושלמיים. הזוגות אצלנו עברו לחפש דירות בשכונות הרחוקות עוד יותר מהעיר, הם עולים במדרגות 4 קומות עם תינוק, עגלה ותיק ומנסים לנחש אם אי פעם יצליחו לקנות דירה בבירה שלנו.

כשמחירי דירות מגיעים לכמיליון, מיליון וחצי שקל עבור דירת שלושה חדרים ישנה, לא תקינה ורחוקה - וצעירים, אחרי צבא, שעבדו כל התואר ושמחים לעבוד בהווה, אמורים לגייס עד חצי מיליון שקלים כדי להיות זכאים למשכנתא, זה אומר שבממשלה ויתרו על קידום ירושלים - בירת ישראל.

בסופו של יום, לא קונים עם פטריוטיות לעיר במכולת. אנשים צעירים, מהמעמד הבינוני ומטה, לא יוכלו להחזיק כאן לא דירה ולא משפחה (והפעם לא הזכרתי את הארנונה המטורפת בעיר). המצוקה היא אמיתית.

אפשר להקל עליה, אבל מישהו למעלה החליט שלא לעשות זאת. לדוגמא,ישנן כ- 1,500 יחידות דיור שאושרו לבנייה בשכונות ירושלימיות כמו גילה, ארמון הנציב ופסגת זאב. משום מה, יד נעלמה החליטה לעצור את התכניות האלה - במקום לשתף פעולה עם העירייה ולקדם תכניות לשימור צעירים בעיר. כך מאמירים מחירי הדירות, ובעלי הדירות נותרים להתעמר בנו.

• הכותבת היא חברת תנועת 'צעירים למען ירושלים' תנועה חברתית ירושלמית אשר שמה לה למטרה לחבר את דור העתיד לירושלים באמצעות פעילויות עדכניות ובשפה עכשווית ופועלת להורדת מחירי הדיור בעיר, להגברת הזיקה בין צעירים לאתרי מורשת בבירה, ולחיזוק שכונות ירושלים.
  

• מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם? שלחו ל hevra@y-i.co.il וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן.