הכלכלן שהיה נשוי לבלרינה: על קיינס וקיינסיניזם

התחלנו לדבר עליו בשבוע שעבר. קפצנו ישר ללב התיאוריה, וזה בדיוק הזמן להשען לאחור בנוחות ולחזור קצת אחורה בזמן. נדבר היום על הרקע התקופתי והתאורטי של האיש שלנו: ג'ון מיינרד קיינס.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

ובכן, הוא היה הכלכלן המשפיע ביותר במאה העשרים, אבל הוא גם היה בוהמיין בריטי ממשפחת אצולה ששורשיה מגיעים לימי וויליאם הכובש. הוא התחתן עם בלרינה ממוצא "עממי", אבל היה גם אהובו של המשורר לייטון סטרייצ'י. הוא עסק בניהול שערי המט"ח של כל העולם, וגם הספיק להיות מיליונר בורסה ולאסוף אומנות מודרנית.

וכן, בגיל שמונה בבית הספר היה לו עבד קטן שסחב עבורו את התיק תמורת עזרה בשעורי הבית. זהו ג'ון מיינרד קיינס.

על שגשוג וסופו ה(לא) ידוע מראש

בפתיח נתנו כמה מתאבנים על חייו האישיים של קיינס. אבל בזאת סיימנו את הסיפור האישי. אנחנו מבקשים להקדיש את הטורים הבאים לקיינס הכלכלן ולמה שניתן לכנות השיטה הקיינסינית, וכדי להתחיל בדיון מושכל בנושא משמעותי כזה עלינו להכיר את הרקע הכלכלי, את העולם החברתי ואת העולם התיאורטי שבו פעל קיינס.

הרקע ההסטורי ניתן לתמצות באות אחת מהאלף בית האנגלי; האות U; אנחנו מדברים על שגשוג אדיר, על התרסקות אדירה ועל צמיחה איטית וחזרה לשגשוג. אנחנו מתחילים בשנות העשרים העליזות בארצות הברית. שנים עשירות של שגשוג ופריחה. בשנים האלה, הנאיביות אולי, מאמינים בארצות הברית שהנה, העוני הודבר לתמיד.

ואכן, המשפחה האמריקנית בשנות העשרים היתה למשפחה העשירה ביותר - עד זמנה - זה מאות ואפילו אלפי שנים. והסתובב שם הרבה כסף, הון חופשי. הבורסה גאתה כבר עשרים שנה, והכל נראה טוב כל כך. עושר ואושר נצחיים.

אלא שלכל סיפור כזה שבו מככבים הון חופשי וזמין ואופטימיות לא רציונלית יש סוף פחות מוצלח. זה מוכר לנו גם מהמשבר של 2007, משבר ה"סאב-פריים" שהחל בשוק המשכנתאות בארצות הברית וספק אם העולם כבר יצא ממנו.

בדומה למשבר של ימינו, גם בשנות העשרים האמריקאים משיכנו את עצמם עד צוואר. קנו, לוו - כלומר עמדו במה שנקרא מינוף גבוה, וכל זה כדי לקנות מניות שחלק מהן היו לא רציניות, לא אמינות ואולי גם ללא שום גיבוי. בשוק שלטה ההרגשה הממאירה והלא רציונלית שהמחירים תמיד עולים. מזכיר את מחירי הנדל"ן אצלנו? לדברים כאלה, קוראים בועה.

הקריסה הגדולה

באוקטובר 1929 הכל נגמר. השוק קרס. לא כאן המקום לתאר את התהליכים והסיבות שהביאו לקריסה. אלה שווים סדרת טורים בפני עצמה. מה שחשוב לכתוב הוא שהאמריקאים איבדו תוך ימים כ-80% מערך הרכוש שלהם. כן, 80%.

וכמו כל קריסה בשוק המניות, השורה התחתונה משפיעה על האיש "הפשוט". והקללה הגדולה של שנות העשרים היתה אבטלה.

במקומות מסוימים הגיעו מימדי האבטלה ל-25%. וכמו שלימד אותנו אבי המנגנונים של הכלכלה המודרנית; אדם סמית, כשיש היצע של פועלים דורשי עבודה יורד שווי הסחורה הזאת. עבודה הופכת סחורה נפוצה מדי ומחירה נופל בצורה דרסטית. במילים אחרות, הפועלים בקושי מרוויחים. כלומר, עוני עמוק.

הספר שמתאר טוב את התקופה הזאת הוא ספרו של האמריקני הנובליסט ג'ון סטיינבק. בספר "ענבי זעם" (שאותו הזכרנו באחד הטורים) מתוארת משפחה אחת של חקלאים זעירים שאיבדה את אדמתה לטובת בנק גדול. המשפחה מאוקלהומה יוצאת, על כל רכושה - משאית רעועה שקנו במיוחד - לנדוד ברחבי ארצות הברית ולחפש מקומות שבהם יוכלו לעשות דבר פשוט אחד - לעבוד.

אם אדם סמית מציג את ההנדסה של השוק החופשי, הרי ענבי זעם מציג את האנשים האמיתיים שחיים על מנגנוי שיווי המשקל (ואי שיווי המשקל) האלה - והאנשים האלה נלחמים על פרוסות לחם כדי לא לרעוב. אין עבודה ואין שכר, וכשיש שכר הוא מועט. במונחים של מקרו כלכלה מדובר על ירידה של השכר המצרפי בארצות הברית מ-75 מליארד דולר ל-39 מליארד בתוך שלוש שנים בלבד.

ב"ענבי זעם" מתוארים מחנות אוהלים למחפשי העבודה, מתוארות שיירות אינסופיות של משאיות שמחפשות את מזלן באריזונה או בקליפורניה. הכל מבוסס על שמועות; מישהו שמע שמישהו אמר שיש באריזונה עבודה ואלפים מגיעים לשם.

אריזונה מוצפת בעובדים, שכר העבודה יורד ולעובדים שאינם מוגנים בשום צורה על ידי מדינת רווחה ודמי אבטלה צפוי רעב - פשוטו כמשמעו.

על שיויי משקל ושכר פועלים

זהו העולם שבו חי קיינס שאותו הוא מנסה להבין. ויש בהחלט מה להבין. כי קורה כאן משהו מוזר מאוד שהכלכלה הקלאסית לא מצליחה להסביר. על פי הנדסת שיוויי המשקל של אדם סמית היה אמור להתבצע כאן תיקון "טבעי", ספונטני של השוק, והכל היה אמור להסתדר.

נסביר. אדם סמית מתאר דגם מופשט של שוק החופשי (ברובו) מהתערבות ממשלתית. בשוק של אדם סמית המדינה לא מתערבת בקביעת שכר העבודה ומחירי הסחורות. היא לא נותנת שכר מינימום ולא מספקת קצבאות.

תפקידה הוא לממן צבא, לייצר תשתיות גדולות ולבנות מערכת חינוך גדולה. כל אותם דברים שהשוק החופשי יתקשה לייצר בעצמו. בשוק חופשי כזה פועלים כוחות "טבעיים" של שיווי משקל. הם פועלים באופן אוטומטי.

הנה דוגמה. יש כמות מצומצמת של פועלים. כלומר, אין מספיק עובדים. מה שקורה באופן טבעי הוא ששכר העבודה עולה.

ברגע ששכר העבודה עולה הפועלים פחות עניים. ברגע שהפועלים פחות עניים מתים להם פחות תינוקות, כי יש להם יותר אוכל ויותר אפשרות לפרנס. (כן, פשוט ככה).

כידוע, תינוקות לא נשארים תינוקות לאורך זמן. ובגיל ארבע עשרה הם כבר כשירים לעבודה. מה קרה לנו פה? יש לנו פתאום הרבה עובדים. יותר ממה שהיו קודם. כלומר, יש לנו יותר מתחרים על עבודה ולכן שכר העבודה יורד. והנה דוגמה לשיווי משקל מתקן. יש דינמיקה מתמשכת שקופצת בהדרגה משכר נמוך לשכר גבוה, ומתמקמת איפשהו במקום אופטימלי.

תעלומה

הבעיה היא שבלב המשבר של שנות השלושים בארצות הברית המערכת הזאת לא פועלת. שימו לב, יש המוני פועלים שמוכנים לעבוד ממש כמו בימי אדם סמית בשכר רעב, פשוט כדי להציל את עצמם ואת ילדיהם ממוות ברעב.

שכר העבודה, בהתאם לכך, יורד למטה, והדבר הזה אמור לגרום לכך שעבור אנשי העסקים והתעשיינים יהיה כדאי הרבה יותר להשקיע ולייסד עסקים חדשים. מה יותר אינטואיטיבי מזה? זו יכולה להיות הזדמנות חייהם! חלון זמן שבו אפשר לפתח מפעלים ולהפעילם במחירי מינימום של המינימום, וכמובן לעשות כסף טוב.

אבל בעלי ההון לא מקימים מפעלים למרות שהם יכולים, והכלכלה לא מצליחה לתקן את עצמה. נוצר מצב מוזר: נולד כאן שיווי משקל מסוג חדש. שיווי משקל שאדם סמית לא הכיר.

במקום שיווי המשקל הטבעי, האופטימלי שנתקע איפשהו למעלה, הכל מתמוטט ונתקע בשיווי משקל תחתון, של מיתון. שיווי המשקל התחתון הזה הוא תגלית של קיינס והוא אחד מהמושגים של מה שאפשר לכנות קיינסיניזם. ועל כך בטורים הבאים.