אין אושר גדול יותר ממישהו שמחכה לך בבית
זו האשה שלך, שלא מצליחה להכין חביתה בלי לשרוף אותה, שחופרת אם אתה זורק דברים לא במקום, וכשהיא מקבלת את פנייך בחיוך, היא ממלאת את כל החלל, קטנטונת ככל שתהיה. כשמישהו שמח בשובך, זה נותן לך סיבה לסובב את המפתח במנעול, זה גורם לך להרגיש שהגעת, שלפה אתה שייך
הוא נכנס הביתה, ריח שרוף מסגיר את מה שקופסאות הטייק-אוויי על השולחן מנסות להסתיר: היא שלחה ידה בבישולים. בדרך כלל הוא מתעצבן, מה קשה כל כך בהכנת סיר אורז פשוט? תואר ראשון בפסיכולוגיה זה בר ביצוע, אבל לדחוף עוף לתנור, זה נשגב מבינתה? למה הכל חייב להיות דרמה אצלה? בסך הכל קצת בישול ביתי, זה לא שהוא ביקש ארוחות גורמה.
כך הוא מכעיס את עצמו ומיד מתעשת, ודווקא נכנס במצב רוח טוב, למה להרוס? הוא זורק את התיק על הספה בסלון, ספק שוכח, ספק זוכר שזה יעצבן אותה. אחר כך עוד ישמע אותה מקטרת: "אבל מה בסך הכל ביקשתי? קצת סדר בבית הזה?"
הוא יודע שזה סתם כעס מאולץ, הוא רואה את החיוך שהיא מסווה תחתיו. היא הרי מתה על העמדת הפנים שלהם כ"אמא ואבא שמשחקים בבית אמיתי". מה גם שאם לא יתחשק לו לשמוע, הוא פשוט יענה: "ומה בסך הכל אני ביקשתי? משהו לאכול שהוא לא ג'אנק?" בידיעה שהיא תיעלב עד עמקי נשמתה ותשתתק. הוא כבר מכיר את כל הנקודות הרגישות שלה.
מדהים שלא צריך יותר מאשר כמה מילים כדי להסיט את הביחד לכאן או לכאן. אבל זה תלוי, איזה מצב רוח בא לו, מצב רוח של לבד? הערב דווקא לא.
איפה היא הפצפונת שלו? שקט מדי בבית. הוא מציץ לסלון, היא לא שם. גם כחכוח בגרון לכיוון המטבח לא מביא עימו את התוצאה המיוחלת, הלא היא קריאת "בייב, אתה כאן?" כשהיא באה לקראתו עם חיבוק באמתחתה.
אומלל הוא האדם שעוד לא גילה את הקסם שבשמחה לקראת שובו, אפילו יהיה זה כל יום, או שמא דווקא משום שיהיה זה כל יום.
זה יותר טוב מסקס על בסיס קבוע
גם הוא עצמו, בכל שנות רווקותו, לא השכיל להבין שזה – זה הדבר האמיתי. לא לישון כפיות, לא סקס על בסיס קבוע ולא מישהי שתכין לך תה כשאתה חולה. אלא לחזור הביתה ולא להיתקל בריק הזה שבין ארבעת הקירות.
זו האשה שלך, שלא מצליחה להכין חביתה בלי לשרוף אותה, שחופרת אם אתה זורק דברים לא במקום, וכשהיא מקבלת את פנייך בחיוך, היא ממלאת את כל החלל, קטנטונת ככל שתהיה. כשמישהו שמח בשובך, זה נותן לך סיבה לסובב את המפתח במנעול, זה גורם לך להרגיש שהגעת, שלפה אתה שייך.
הוא עובר ממחשבות למעשים וקורא: "מאמי?" זה לא עובד, אין תגובה. הוא חוזר למחשבות: ידעתי שלא הייתי צריך להקשיב לה. המתווך הראה לנו דירת 50 מ"ר, חלל אחד, זול מאוד, עם מרפסת! אבל לא, היא רצתה חדרים: 'איך נארח? על המיטה שלנו?!' שיישבו על המיטה שלי, שישבו לי על הראש אם צריך, קיבינימט! זה עוד 1,000 שקל בחודש! אין לה ערך לכסף לבחורה הזאת, אם לא הוא – היא היתה חיה בקרטון ברחוב, סליחה בשניים, הרי 'בחלל אחד אי אפשר לארח'.
איזו קבלת פנים, היא לא בבית ואפילו לא טרחה להודיע. לפעמים סדרי העדיפויות שלה לא ברורים לו: קודם כל המשפחה שלה, אחר כך החברות ורק בסוף הוא, תודה רבה באמת. מאז שהם עברו לגור ביחד הוא יותר מדי מובן מאליו עבורה. הוא היה צריך להישאר איתן כשהתעקשה לעבור, ידע שהיה צריך לחכות עוד קצת.
הוא מסתובב כדי לחזור לסלון ואז הוא רואה אותו, את הגב היפה בעולם. היא בחדר העבודה, יושבת מול המחשב, כל כך מרוכזת. דרך העורף שלה הוא רואה את המבט הזה, עם הגבות המכווצות והפה הפעור קמעה.
כל העולם נשאר בחוץ, והוא מתמסר לחיבוק האוהב
מוזר, מעולם לא נתן דעתו על כך בכלל והנה מסתבר שהוא יכול לשרטט את המבט המרוכז שלה כי הוא מכיר אותו על בוריו. הוא ממשיך להתגנב, מתכנן להבהיל אותה כהוגן. הוא ייגש מאחור ויחפון את השדיים המושלמים האלה, והיא תקפוץ בבעתה. רק המחשבה על כך גורמת לו לעוררות.
לפני שהוא מספיק להבין, היא מטה את הראש הצידה, יונקת שאיפה מהסיגריה ומשלחת סילון עשן הישר לתוך פרצופו. "סעמק!" הוא ממלמל תוך כדי שיעול, בא לו להרוג אותה.
היא אכן מופתעת, אבל מהשיעול המשתנק ולא כפי שתכנן. היא פונה אליו, לרגזני שלה: "מאמי! לא שמעתי שנכנסת", מתעלמת מכל הכעס שלו, הדווקאי, ומנשקת אותו נשיקות קטנות בחיבור שבין הצוואר לכתף.
איך היא עושה את זה? איך היא מקבלת אותו ואוהבת אותו כמו שהוא?
ברגע הזה, הכל מתקלף ממנו. הוא שוכח מהמחשבות הטורדניות, מהציניות והמרמור, שוכח גם מקופסאות הג'אנק על השולחן. כל העולם נשאר בחוץ והוא מתמסר לחיבוק הזה שאוהב אותו לא רק בגלל מי שהוא, אלא למרות מי שהוא.
בא לו לבכות מרוב שהוא אוהב אותה, מרוב שהיא שלו. "מה זה? אתה דומע? איזו ילדה רגישה יש לי". היא מועכת את בדל הסיגריה במאפרה באותה אכזריות שהיא מועכת את האגו שלו, ומייד מפייסת אותו: "בוא מאמי שלי, הזמנתי לנו אוכל, חיכיתי לגבר שלי, בוא אהוב שלי, אני גוועת".
היא מתרוממת, עם חולצת סוף המסלול שלו שמתפקדת כשמלה על גופה, מתחילה להדס לה לכיוון הסלון. הוא ממשיך לשבת על ידית הכסא וממקום מושבו מושך אותה אליו, מפשיט את החולצה מעליה, זורק אותה באוויר והיא מקטרת: "אבל למה אתה זורק? מה בסך הכל ביקשתי, קצת סדר בבית הזה?"
לפנייה לכתב/ת 
