גולשים
כן, גם בניו-יורק אפשר לגלוש, אבל הנפילה היא לא אל המים כי אם אל המוות
"אמרתי לכם", אמר זה שהחזיק את האייפון. "זה קל".
"זה מטורף, בנאדם", אמר אחד מהם, לא ברור אם בהערכה או בפחד. "זה מדהים", ענה בעל המכשיר, "זה נראה הדבר הכי קרוב שיש ללעוף בלי לקחת סמים". אחרי רגע מחשבה, הוסיף: "אני הולך לעשות את זה. באביב".
למרבה האירוניה, מאמצי ה-MTA להרוג התופעה היו בדיוק מה שהקים אותה לתחייה מתרדמה של עשור. "אז ככה עושים את זה", חייך לעצמו משתמש היו-טיוב המכונה ג'ון-125, כשהוא משנן את פרטי כרזת האזהרה. הוא היה זה שהעלה את הווידאו הראשון, ב-2009, של "גלישת רכבות" בניו-יורק.
יצרתי איתו קשר דרך חשבון היו-טיוב שלו.
"גדלתי בפרברים מחוץ לפילדפיה", סיפר לי ג'ון, "ובתור ילד לבן ומחונך ממשפחה בורגנית, כנופיות ההיפ-הופ והגראפיטי בניו-יורק ריתקו אותי. אורח החים שלהם נראה לי פראי, אלים ומפחיד, אבל מצד שני היה התגלמות החופש".
הקפיצה הראשונה שלי קרתה בספונטניות. מבט מלמעלה
"גלישת רכבות" הייתה תופעה שסיקרנה אותו במיוחד. היא החלה כחלק מקרבות הגראפיטי של שנות התשעים: בכדי להגיע לקירות הבלתי נגישים לאורך מסלולי הסאבווי, צוותי הגראפיטי החלו לרכב על הרכבת מבחוץ, נאחזים בצדדי הקרון או בגג, ומסתכנים בנפילה, הימחצות כנגד קירות המנהרה, או בעריפת ראש על ידי פיגומים נמוכים. ההסתכנות הפכה מאמצעי למטרה ולספורט הקטלני ביותר שהעיר ידעה מימיה: כ-40 נערים נהרגו בגלישת רכבות בין 1980 ל-1997.
כמו שאר סממני דור הגראפיטי, התופעה דעכה בתחילת שנות ה-2000, ומאז 2003 לא נשמעה ממנה אפילו חריקת בלמים מתכתית אחת.
"כשבאתי לניו-יורק ב-2009 לעשות תואר בכלכלה, ידעתי שהעיר השתנתה", ממשיך ג'ון, "אבל לא ציפיתי למקום כזה ממודר ומפוקח, עם מצלמה או שוטר בכל פינה. עם הזמן התחלתי להרגיש חנוק. פיתחתי מנהג לנדוד ברכבות בלילות, בניסיון לברוח מכל הלחץ, ולילה אחד, אחרי שרבתי עם חברה שלי, פשוט קפץ לי הפיוז. ראיתי את עצמי כמו בסרט מדע בדיוני, חיה קטנה על סרט נע, והייתי חייב לצאת מזה. רציתי להיות מחוץ לגריד, להרגיש שאני חי, עצמאי". ג'ון ירד בתחנה, ובאימפולס של רגע, טיפס על הדרגש הקטן בקצה האחורי של הרכבת, כמו שראה בפוסטר של ה-MTA. את שאר הנסיעה העביר כשהוא נאחז על חייו.
"בחיים שלי לא חוויתי כזה דבר עוצמתי", הוא מעיד, "ונדהמתי שלמרות שהייתי גלוי לעין, אף אחד לא הבחין בי. ברגע שיצאתי מהקווים המסומנים הפכתי לבלתי נראה".
מהמדף הצר, עם הרוח מכה בפניו, ראה את הזריחה עולה על הים בקוני איילנד. בדקות האחרונות לנסיעה עלה בדעתו גם לצלם.
כמה חודשים אחרי שהעלה את הסרטון "גלישת רכבות בניו-יורק" ליו-טיוב בספטמבר 2009, הופיעו ארבעה סרטים דומים ממשתמשים אחרים. באוקטובר 2010 הועלה סרטון שהביא גל של תשומת לב ציבורית לנושא: ראפר צעיר המכונה "הוואנה-סטאר 537" צילם את עצמו פוסע בנונשלטיות מגג תחנת ה-A בברונקס ישירות אל גג הרכבת, בעוד הרכבת ממשיכה לשאוט קדימה.
"הקפיצה הראשונה שלי קרתה בספונטניות, כשרצתי על הגגות במהלך אימון פראקור", אומר הסטאר. "הרעיון של פראקור הוא להגיע ליעד בדרך הקצרה ביותר, מבלי ששום מכשול בדרך יעכב בעדך– גם אם זו רכבת". בפעם השנייה בה עלה על הגג במכוון, הוואנה-סטאר לקח איתו את המצלמה. מאז חזר עשרות פעמים על האקט הקטלני: פעם אחת גם מתחת לגשר מנהטן, כשקורות הברזל חולפות סנטימטרים ספורים מעל לראשו.
"כשלוקחים אותה לרמה אחרת של חופש, ניו-יורק היא לונה פארק", כתב הראפר לצד סרטון היו-טיוב שהפך לסמל. הווידאו הועלה להאפינגטון פוסט, לדיילי ניוז ולעשרות בלוגים עירוניים: קרוב למאה אלף איש צפו בו ומאות משתמשים הגיבו. "זכית בכבוד שלי", העיר סקרלטבלייד12. "זה באמת כל כך קל כמו שזה נראה?" התעניין יאק112. "אני הולך לנסות את זה", כתב ג'יי-טי-טיוב. "יש לך עצות בשבילי?"
