רואים רחוק, רואים צפוף
ההופעה של The Fall הביאה אל הבמה פאנק כמו שצריך. גיא חג'ג' על ערב של מעילים שחורים, מלמולי הברות וזריקת זין מענגת שממש לא היה נפילה, כשם הלהקה
אחד החוקים הלא כתובים של ההופעות החיות (שבעצם כתיבת שורה זו הופך להיות חוק כתוב) הוא שכל הופעה משתפרת ככל שמתקרבים לבמה. הופעה רעה תהפוך לנסבלת, בינונית לטובה וטובה למעולה.
את ההופעה של The Fall ב"בארבי" בתל-אביב אמש (ה'), התחלתי בחלק האחורי של המועדון, שעל פי החוק הלא כתוב של הבארבי היה גם הצפוף ביותר (בשורות הראשונות היה מרווח יותר), וסיימתי בשורה הראשונה, אוזן על הרמקול.
The Fall על הבמה. בא והולך (צילומים: עוז מועלם)
אבל אנחנו רק בהתחלה, ולא היה שום דבר צפוי או מתבקש בהופעה הזו. אלקטרה סיימו את סט החימום שלהם ופינו מקום לחימום-ביניים מפתיע: אחד מאנשי הצוות של הלהקה תפס את עמדת המחשב, והקרין על סדיני הענק שכיסו את גב הבמה שורה של קטעי וידאו-ארט.
הם נערכו בזמן אמת לכדי מאש-אפ מוזיקלי תזזיתי, משעשע ולפעמים מורט עצבים של בלאק סאבאת', אלביס, ליידי גאגא, קינג קרימזון, מדונה ושינייד או'קונור, בין היתר. זה היה די מבריק, למען האמת, אף על פי שקריאות "נו כבר!" חסרות סבלנות מהקהל הבהירו שלא כולם שותפים לדעה הזו.
סמית'. שר אפילו מחדר האמנים
ואז עלו The Fall. להקה שהוציאה ב-2010 את אלבום האולפן ה-28 שלה, להקה מבוגרת יותר מרבים ממעריציה בארץ, להקה שהחליפה את החברים בה יותר פעמים ממפלגות ישראליות. השריד היחיד, הציר סביבו חגה הלהקה כבר 35 שנים, הוא מארק אי. סמית', והוא עולה לבמה בפרצופו החמוץ-תמידית, נראה כמנהל תחנת מוניות שמחזיק סכין בכיס, תולה את מעיל העור, תופס את המיקרופון ושר. אבל מה הוא שר, בעצם?
זו הבעיה העיקרית של The Fall, שקיימת באלבומיה ומחמירה בהופעותיה. קשה לשיר איתה את המילים. לא רק מפני שאף אחד לא באמת מכיר את כל מאות השירים של הלהקה, אלא כי לך תבין מה יוצא לזמר מהפה. ההרכב נותן בראש, המתופף מפגיז, הבסיסט מלא בכוח, הגיטריסט רועש והקלידנית כובשת - אבל סמית' לא באמת שר, הוא יותר ממלמל, או מצהיר הברות עמומות, איפשהו בין שירה לדיבור שיכור מאוד.
מריר, מייאש, נפלא
לפרקים זה עובד, וקולע בדיוק לטון הייאוש המריר שמאפיין להקות פאנק ופוסט-פאנק בריטיות רבות. אבל רוב הזמן, רצף ההברות חסר המלודיה שסמית' פלט על המיקרופון בעיקר הפריע ליהנות מלהקת פאנק מעולה שמנגנת מאחוריו בכוח אדיר.
חיים את קלישאת הרוק
בינתיים, אנחנו כבר באמצע המועדון, והפאנק הדחוס והמריר של דה פול הניב ממני ומחבריי לשורה בעיקר הנהוני ראש מעריכים ותו לא. חצי שעה של הופעה חלפה ופתאום יורדת הלהקה מהבמה למשך דקות ארוכות. הגדילה לעשות הקלידנית שלקחה עמה שני תיקים ומעיל, שהתעקשה להעלות איתם לבמה.
בשורה הראשונה נעלמו הספקות
ההפסקות האלה עוד יחזרו מספר פעמים בהופעה, הורגות בכל פעם את האנרגיה המצטברת. לפעמים סמית' יורד מהבמה גם באמצע שיר, לפעמים חוזר,
פעם אחת יורד עם המיקרופון ושר את המשך השיר מחדר האמנים הנסתר מהעין, כשהלהקה מנסרת על הבמה בלעדיו. האם הם צוחקים עלינו? חיים את קלישאת הרוק? אכפת להם בכלל?
החלק השני של ההופעה היה טוב מזה הראשון, והשלישי טוב מהשני, וככל שהתקרבנו יותר לבמה, הלהקה ניגנה מהודק יותר, השירים היו מרוכזים יותר והאנרגיות גבוהות יותר. אולי חוק ההופעות פועל, ואולי הלהקה הזו, שעלתה עם גישה דווקאית ומיזנטרופית (שהלמה את סוג הקהל עוטה המעילים השחורים), פשוט התחממה, השתחררה, והפעילה מנועים חזק יותר. כשאנחנו מגיעים לשורה הראשונה הספקות נעלמים. למשך שלושה שירים, שביניהם מפרידה הפסקת טרום-הדרן ארוכה במיוחד, ההופעה הזאת מעולה.
עם הלהקה על הבמה. ההופעה האלימה ביותר?
בשורות הצמודות לבמה הקהל מתפרע, פוגו שמח מסתחרר במרכזו, אחד הצופים עולה על הבמה ומזנק אל הקהל בשורות הראשונות - הוא מעריך לא נכון את הצפיפות, ומתרסק על הרצפה
("זו היתה ההופעה הכי אלימה שהייתי בה", אמר לי בסוף ההופעה ידיד שעמד בשורה הראשונה, ואחרי רגע מחשבה הוסיף "אולי חוץ ממדונה").
זמן לא רב מאוחר יותר, גם הלהקה עוזבת את הבמה, ולא חוזרת. שעה וקצת של זריקת זין ענקית, מפגן מרשים של חוסר עניין או השקעה בקהל, של רוח הפאנק כפי שירק אותה ג'וני רוטן. יש בזה משהו מתגמל, בהתחשב בכך שמדובר בפאנק אמיתי ולפרקים משכנע. אבל יש בזה גם משהו מאכזב, כי שילמנו כסף טוב עבור להקת חו"ל נערצת. זו לא היתה נפילה, כמתבקש משם הלהקה, אבל הפעם קשה להכריע בין הסיפוק לאכזבה.
