יהודים, בואו ניפגש
מצד אחד - מיליונים שאדישים לזהותם היהודית, מצד שני - אלו שמחפשים אחריה. מפרשת השבוע אפשר ללמוד שהנגשת התורה היא ערך, לעתים עם מחיר
חזרתי השבוע מכנס גדול ללימוד יהדות, אליו הוזמנתי, כרבנים אחרים לפני. הכנס, שנקרא "לימוד ניו יורק" התקיים באזור "התפוח הגדול" והוא חלק ממגמה עולמית המתפשטת כאש (מבורכת) בשדה קוצים ברחבי העולם היהודי. זה התחיל בבריטניה (2,500 משתתפים מדי שנה) והמשיך לניו-יורק, בוסטון, מלבורן, יוהנסבורג ועוד.
בכנס זה היו כ-700 מאות לומדים ולומדות מכל גווני הזרמים היהודיים השונים ובעיקר כאלה שאינם מוגדרים, צעירים ומבוגרים, שבאו לשמוע שיעורים מגוונים במשך שלושה ימים. כמובן שהעין הביקורתית שלי החלה לייצר הבחנות. בין גישות ללימוד תורה שעמן אני מזדהה ולאורן אני חי, כיהודי הלכתי לכל דבר ועניין, לבין גישות שלהן אני מתנגד וסותרות את השקפתי ההלכתית הרעיונית.
אבל במהלך הכינוס התפתח אצלי מבט מקביל, משלים, אחר. מבט זה שאל את עצמו מה יותר גרוע מבחינת עתיד העם היהודי. האם כל אותם מיליוני יהודים, שיהדותם אינה מעניינת אותם כקליפת השום, אלה המספקים לנו אחוזי התבוללות של למעלה מ-50%, אלה שהולכים ונעלמים ממחוזות העם היהודי, בשל חוסר עניין ואדישות קיצונית? או אלה שהיהדות בשבילם היא בעלת משמעות (כזאת או אחרת) והם מחפשים אחריה בדרכם שלהם. דרך שפעמים רבות איננה תואמת ואף סותרת את דרכי?
אני מכיר טיעונים רבים לכאן ולכאן, אבל משהו בצימאון הכביר של משתתפי הכנס, אליו נחשפתי במהלך שלושת הימים בהם שהיתי (ואף לימדתי) הביא אותי להכרה שאין מנוס היום אלא לייצר ערוצי הידברות וחשיפה בין יהודים לבין עצמם, כדרך לשמר את הזהות היהודית.
מרגש היה לראות באיזו התרגשות התקבל רב חבד"י שהשתתף בכנס על-ידי יהודים שלא היו נחשפים אליו בשום מקום אחר. ומרגש היה לראות את עוצמת החיפוש של מי שאינם אורתודוכסים אחר משמעות יהודית לחייהם, כמו אותו בחור שאינו חובש כיפה, שהציג את עצמו כסטודנט המפריש מידי חודש כסף (מהמעט שיש לו) לצדקה, והוא שואל את עצמו מהן המטרות הראויות מבחינה יהודית, למתן צדקה.
שרי עשרות של התורה
במבט אסוציאטיבי, נדמה לי כי זהו מהות הוויכוח בין משה ליתרו. משה לא מתפשר על איכות התכנים התורניים המועברים אל העם. תור ארוך-ארוך משתרך לפני אוהלו. משה יודע כי רק הוא היה על הר סיני, רק הוא שמע את דבר ה' אליו בשעה שהעם נסוג אחור וביקש ממנו שיתווך לו את דבר ה' כי לא היה מסוגל לשמוע זאת באוזניו. משה יודע כי רק הוא הוא הדובר האותנטי, המדויק והמוסמך לדבר האל. ולכן (במיוחד) בשלבים הראשונים של העברת התורה לעם ישראל נדרשת אמירה מדויקת, עמוקה וחדה. כל סטייה קלה שבקלות, עשויה להיות בעלת השלכות היסטוריות בלתי הפיכות.
כמה קל להעביר מסורת באופן עקום ואף סוטה. כמה תנועות קמו בעם ישראל, ונשאו את האמת היהודית בגאון והתבררו כשקריות ובעיתיות. כמה מחלקות צמחו בשל אי-הבנות קטנות. כמו קיר עקום שמתחיל מסטייה של מילימטר בשורת האבנים הראשונה. "טוב אחרית דבר, מראשיתו". סוף הדבר תלוי בתחילתו. ומשה עומד בראשית קבלתה של התורה, והוא מקפיד על המיליגרמים הראשוניים הללו.
לפיכך, עצתו של יתרו למשה, איננה רק טכנית במהותה. היא איננה רק באה לשמור על כוחותיו של משה, וכוחותיו של העם. יתרו, חש, שהתלות במקור הראשון והנאמן ביותר של התורה, עשויה להפוך את התורה לשייכת לכת סגורה ומוגבלת. התורה עשויה, לפי השקפתו, שלא לחלחל אל העם שבשדות. אותם אלפים שיתייאשו מלעמוד בתור הארוך, בחום ובקור. אותם אלפים ימצאו פתרונות זרים למצוקותיהם. מתוכם יקומו מנהיגים חלופיים שידברו בשם האל, כביכול. קורח ועדתו, דתן ואבירם הרי אורבים שם בפוטנציאל.
אז מה עדיף?
יתרו בעצתו, מבין אפוא, שעדיפה תורה מדויקת פחות ואותנטית פחות, מאשר התלקחותה של אש רוחנית זרה אשר לא ציווה אותה ה' כלל. בניית היררכיה מסועפת של שרי עשרות, שרי מאות ואלפים מטרתה אחת - הנגשת התורה לעם. כן, הנגשת התורה על חשבון האיכות, שהרי תורתם של שרי העשרות, שקיבלו את המסורת במין שלשלת מסועפת, הינה
איכותית פחות משל משה, המקבל הראשון.
אין זאת כמובן אומרת ששרי העשרות יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, חלילה. אבל המחיר שיתקבל כתוצאה מהביזור של הנחלת התורה, הוא ברור, ולדעת יתרו הוא הכרחי. משה מאמץ את עצת יתרו ובזה הוא קובע לנו את הכיוון לדורות.
הרב קוק קבע שהשלב ההכרחי הראשון בחזרתה של התורה אל מרכז חיינו, הוא כבוד התורה ואחר כך, אהבת התורה. אלה התשתיות הרגשיות ההכרחיות להנכחת התורה בחיינו. כבוד ואהבה אי-אפשר לייצר כשהתורה איננה "שם" בשביל כל אחד ואחת מישראל. ב"לימוד ניו-יורק", כשהכול מושלג וקפוא בחוץ, פגשתי צימאון לחמימות יהודית.
לפנייה לכתב/ת 
