ללא נאמנות: פוליגמיה אצל הירקון

כדי לשמור על הטבע ליד הבית שלנו, צריך לעקוב אחר ציפורי הבר המתגוררות ליד ביתנו. פרויקט ספירת ציפורי הבר בחצרות הבתים מאפשר לכל אחד מאיתנו לסייע בכך, אז כדי שתוכלו להשתתף ולזהות את המינים השונים בחצרות ובגנים הסמוכים לביתכם, נמשיך בהצצה יומית לעולם של כל אחד ואחד מהם.

היום נכיר את הירקון - שנקרא כך בגלל צבע נוצותיו הירקרק-צהבהב. גודלו כמו של דרור הבית והוא שייך למשפחת הפרושיים, אליה שייכות גם החוחית והקנרית, שמאופיינות בחיים בלהקות, אכילת זרעים ושירה מסולסלת ועריבה לאוזן.

‏ (צילום: אריק קנה)

1

2

3

4

5

6

7

לירקון יש מקור קצר, עבה וחרוטי בצבע ורוד בהיר, שמותאם במיוחד לפצוח גרעינים. רגליו בצבע חום-ורדרד בהיר ובמעוף מתבלט צבע צהוב בשולי אברות היד ובאברות הזנב החיצוניות. הזנב קצר וקדוד - קצהו בצורת האות V, כמו זנב ממוזלג קצר מאוד. צבעי הנקבה דהויים לעומת הזכר והם חומים-אפרפרים יותר, בעוד שחלקי גופה העליונים מפוספסים יותר. 

מעוף הירקון גלי טיפוסי וכולל תנועות חתירה אחדות ומהירות, המתחלפות בגלישה בכנפיים סגורות. הוא מדלג על הקרקע ומרבה גם לעמוד על עצים ובעיקר על ברושים, או על עמודים גבוהים ואנטנות, ולהשמיע משם את קולו האפייני, הצרוד והמתמשך. לעיתים פוצח הזכר בשירה מסולסלת ועשירה המזכירה את שירת החוחית המגוונת והמסולסלת.

הירקון נפוץ על פני מרבית אירופה ובאזור הים תיכוני והאירנו-טורני. רוב אוכלוסיותיו יציבות ורק אלה שבצפון וצפון מזרח אירופה, נודדות בסתיו ושוהות במהלך החורף בדרום רוסיה, באגן הים התיכון ובמזרח התיכון: בארץ ישראל, בסיני ובדלתה של הנילוס.

בישראל הירקון יציב ומקנן, בעיקר בחבל הים תיכוני, וצפון הנגב. הוא מקנן בשולי יערות, חורשות דלילות, מטעים, כרמי זיתים, פארקים וגינות, אך מעדיף, בצורה בולטת, שדרות של עצי ברוש ופרדסים. הוא מצוי כחורף וכחולף ברוב חלקי הארץ, בדרך כלל בשדות של צמחים חד שנתיים, עם העדפה לשדות שגדלים עצים בסביבתם.

התזונה שלו כוללת זרעים שהוא אוסף על פני הקרקע, אך הוא עשוי לאכול גם על עצים ושיחים: זרעים של מתנן שעיר, ברוש, אורן ותויה, וגם פרות, ניצני עלים וחרקים. ניתן למשוך אותו לאכול זרעים ממתקני האכלה.

ירקונים אוכלים זרעים מתקן האכלה

קן על ראש הברוש

מחוץ לעונת הקינון, בין אוגוסט למרס, הירקון מתלהק ללהקות המונות עשרות ואף מאות פרטים. אלה מצטרפות לעיתים תוך כדי חיפוש מזון לפרושיים אחרים כגון חוחיות, בזבוזים, פרושים ותפוחיות, וכן לדרורים ולגיבתונים.

להקותיו של הירקון מתפזרות עם תחילת עונת הקינון בראשית מרס: הזוגות נפרדים מהלהקה וכל זכר תוחם את נחלתו, אך התנהגותם הטריטוריאלית מתונה. לעתים עשויים זוגות אחדים של ירקון לקנן במרחק מטרים ספורים זה מזה. עונת הקינון ממשיכה עד לשבוע השני של אוגוסט ובזמן זה משלימים זוגות רבים שניים או שלושה מחזורי קינון.

הירקונים אינם שומרים על נאמנות לבן זוג אחד ובמחקר באנגליה נמצאו מקרים רבים של פוליגמיה בהם לזכר אחד היו שניים ואף שלוש נקבות. את הקן בונה הנקבה לבדה והזכר מלווה אותה. במהלך הבנייה נוחתת הנקבה עם חומר הקינון במרחק מה ממקום הקן, ורק לאחר שבחנה את הסביבה ווידאה כי לא אורבת שום סכנה, היא מנתרת אל הקן.

הקן נבנה על עץ, בדרך כלל על ברוש, בגובה 5-2 מטרים מעל הקרקע, בין ענפים עבותים ואפלוליים. הוא בנוי בצורה של סלסלה, מחומרי בנייה גסים כמחטי אורן, זרדים שונים, חבלים ושורשים, ומרופד בצמר, שערות ונוצות.

ההטלה כוללת ארבע או חמש ביצים, ולעתים אף שש. צבע קליפת הביצה תכול בהיר-אפרפר, והיא מנוקדת מעט בנקודות בצבע חום-לילך. הנקבה דוגרת לבדה כ-13 יום, כאשר הזכר קורא לה מדי פעם אל מחוץ לקן ומאכיל אותה ממקור אל מקור, כפי שמאכילים גוזל.

הגוזלים בוקעים סומים, עם פלומה צפופה וארוכה. ההורים מאכילים אותם בבליל של זרעים שרוככו בזפק, בירק מרוסק ובחרקים. הם אינם מפנים את הקן מלשלשת באמצעות מקורם - בימים הראשונים לחיי הגוזלים אוכלת הנקבה את הלשלשת, אך לאחר ימים אחדים היא מפסיקה ועם הזמן הולך ומצטבר מעין זר לבן בשולי הקן. הגוזלים פורחים מהקן בגיל 16-14 יום.

בדומה לשמו העברי, גם מקור שמו המדעי של הירקון chloris Carduelis, זה צבע נוצותיו, וכך גם שמו האנגלי: Greenfinch. בעקרבית הוא נקרא ח'וציירי.

הצצות נוספות לציפורים שחיות ליד הבית:

ראש בראש: אדום החזה מתחרה בשירת הזמיר

חפשו אותו בחצר: נחליאלי בלבוש חורפי