יש לי סוד, ואני משתמש בו כדי לעצור את העולם
אני משתמש בו כדי לעצור הכל, כי אני מרגיש שאני מפספס כל הזמן. גם כשאני מתבונן בשקיעה עולה בי המחשבה שבמקום אחר השמש זורחת. גם כשאני לוחץ יד לאדם אהוב בטרם אצא לדרכי עוברת בי המחשבה שאני מפספס זמן עימו. לפעמים אני מואס בחוקיות של המכונה הזו
קול כוסות המשיקות לחיים כאילו העיר אותי משנת נצח. צהלת ההמון ויד כבדה שהונחה על כתפי בחיבוק כאילו גרמו לי לנחות שוב במקום בו לא הייתי זמן רב. הסתכלתי סביבי והרגשתי לפתע זר בין כל האנשים עימם גדלתי.
אשקר אם אומר שהיתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי כך בחברת המוּכר, שהרי בכל פעם שאני בוחר להקפיא את העולם ולהתקדם בעודו נותר במקומו השיבה הביתה הופכת קשה יותר. מפעם לפעם הזיכרון של מה שהיה מיטשטש מעט ומשהו בי נשאר במקום אחר.
בעולם בו ניתן לתאר כל דבר בשלושה ממדים בלבד, כשכל אלו מתקדמים יחד בזמן, קשה יהיה להסביר במילים כיצד מצאתי דרך לעצור הכל ולהמשיך לבד. הדקדקנים יעלו תהיות, ויש מי שיגיד שאני פשוט נותר במקום בעוד העולם מתקדם. אבל מה זה משנה, בעצם? יש לי סוד, ואני משתמש בו כדי לעצור הכל.
אני משתמש בו כדי לעצור הכל, כי אני מרגיש שאני מפספס כל הזמן. גם כשאני מתבונן בשקיעה עולה בי המחשבה שבמקום אחר השמש זורחת ויום חדש מתחיל. גם כשאני לוחץ יד לאדם אהוב בטרם אצא לדרכי עוברת בי המחשבה שאני מפספס זמן עימו. אני יודע שזהו מנהג העולם, אך לפעמים אני מואס בחוקיות של המכונה הזו, וכדי לא להחמיץ עוד שום דבר אני נוהג לעתים רחוקות להשתמש בתכסיס שידוע רק לי ולעצור את כולם. וכשהעולם סביבי קופא והדממה מאיימת להטביע אותי - אני פותח דלת אל עיסוקי ומתכנן שוב כיצד יום יבוא והכל ירגע.
ריח האבק במקום בו אני נמצא לא נעלם אף פעם, ואין זה משנה כמה אני מנקה. תחושת היובש בגרון, מין צריבה קלה וקושי קל בנשימה שלא עובר אף פעם. רק המחשבה שהכל מחכה לי מחזיקה אותי.
בזמנים אלו אני מספיק הרבה, רץ מסביב לעצמי בכדי לעשות כמה שיותר בטרם אפשיר היקום סביבי. לפעמים, כשנותר לי די זמן פנוי, אני נוהג לשבת כך סתם באמצע הרחוב על ספסל ולהתבונן בעולם הדומם מולי, לשתות משהו חם או אפילו סתם לקרוא עיתון. אלו הם הרגעים בהם אני חושב שהעולם פשוט יצא מדעתו. אך מה אני בתוכו? ואם שום דבר לא זז והכל מחכה רק לי שאחזור, מדוע אני עדיין ממהר?
מעולם לא אהבתי את הקיץ, הוא גורם לי לשכוח דברים. השמש וההמולה התמידית מסיטה את תשומת לבי מפרטים קטנים. בחורף אני אוהב לעצור הכל ברגעים בהם יש קשת בשמיים ולהתבונן בה ארוכות, לחשוב כיצד קרני השמש שנשברו דרך טיפות המים התפצלו להן למגוון הצבעים והרכיבו תמונה כה יפה, אלו הרגעים בהם אני כלל לא רוצה לחזור.
ואם מצאתי לי דרך להיות במקום שלי ולפתע אינני רוצה לחזור אל המקום ממנו באתי – מה זה אומר על הבית? אולי הסיבה שממנה באתי אינה מה שחשבתי שהיא, והצורך שהכל ימתין לי נובע פשוט מחוסר הרצון להיות עימו.
רגע לפני שאני נותן לכל לחזור לפעום שוב, אני מסתובב בפעם האחרונה בין האנשים הקפואים, רואה את חיוכו של זה עם שתי כוסות השמפניה ביד כשידו האחת מושטת לקראתי ואת זו שחיוכה נתקע כשעצרתי את הכל בעוד היא משוחחת עם אחר כשחוט קטן הולך ונרקם ביניהם. אני מסתכל היטב על בגדי החג שכולם לובשים ומריח את ריחות הבשמים, מלטף את השולחנות ומגלה שאין עליהם גרגר אבק אחד.
רגע בו אני פועל נגד חוקי הטבע, נגד עצמי
עוד סיפור:
שנים אני מתרוצץ סביבה במסלולים קבועים
נביא זעם
האם התחרטתי על שהפכתי אנרגיה אחת לאחרת? בוודאי. אילו רק היתה ניתנת לי ההזדמנות נראה שהייתי עושה את הכל אחרת. מצד שני, אם לא הייתי היום מי שאני בעקבות השינוי, משהו אחר היה חייב לתפוס את המקום שהשארתי
אני חושב על כך שאולי הרצון שלי להיות בלעדיהם כשאני מתקדם לא נבע מהפחד לפספס אותם, אלא מהפחד שלא יהיו כאן כשאחזור. אני מרגיש לפתע שהכל הבל הבלים, שהיקום הוא כזה שחלקיקי היסוד בו רודפים זה את זה במעגלים, כזהו הטבע. כל הזמן שבו אני עוצר את הזמן ואת המרחב מלהתפשט הוא רגע בו אני פועל נגד חוקי הטבע, נגד עצמי.
אמרו מזמן שאין חדש תחת השמש, דור הולך ודור בא וכלום לא נשתנה, אבל אני חושב שזה לא נכון. בכל רגע בודד דבר מה משתנה, כמו גרגר אבק קטן המצטרף לקודמו בפינת השולחן. יחד הם נערמים ויוצרים אווירה של זיכרון עבור מה שהיה. אני מבין שאם אמשיך לא לתת לעולם להתקדם בעוד אני עושה את שלי, אפספס את העולם שנועד עבורי.
אני נושם נשימה עמוקה ומביט סביבי היטב בטרם אפשיר הכל בפעם האחרונה ולא אתן יותר לדבר לא להיות בזמן שאני כן. אני מבצע שוב את הטריק שלי.
הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום מוזר
קול כוסות המשיקות לחיים הקפיץ אותי והרגשתי כאילו התעוררתי מחלום מוזר. נשבעתי שיותר לא אשתמש בדרך שגיליתי לפני שנים כדי להמשיך בחיי. מעתה אצעד בדרך חדשה.
ניסיתי לשכוח כיצד אני מבצע זאת. ניסיתי למחוק מזכרוני את הדרך בה אני גורם לכולם לעצור, כדי לוודא שלא אפול שוב אל התהום המפתה הזו. לרגע אחד פחדתי שזהו הטבע שלי, ובעצם עכשיו אני פועל נגד הטבע, כי איך יכול אדם להפסיק להשתמש במומחיות שפיתח? הרגשתי מבולבל מדי, אבל יד כבדה שהונחה על כתפי בחיבוק גרמה לי להרגיש כמה היה חסר לי זמן כה רב.
וכך, ללא תובנה סופית, המשכתי הלאה, מבטיח לעצמי שאמצא את הדרך הנכונה. מפחד שלא אצליח.
לפנייה לכתב/ת 
בחורף אני אוהב לעצור הכל ברגעים בהם יש קשת בשמיים
צילום: AFP
מומלצים
