ביקור הגברת הזקנה באוניברסיטה

תנועת "אם תרצו" הנאבקת, בין השאר, בפעילות של אותם מרצים באקדמיה, המשתייכים במובהק למחנה השמאל, הינה כמו אותה גברת נכבדה ועשירה, במובן המטאפורי כמובן, במחזהו של פרידריך דירנמט "ביקור הגברת הזקנה", שבאה לביקור בעיירה עזובה ומציעה מענק כספי גדול, אם בני העיר יהרגו את אחד מתושביה המבוגרים, בשל איזה חשבון נושן שיש לה עימו.

בתחילה דוחים תושבי העיר, בשאט נפש, את הצעתה, אך לאט לאט, תוך רציונליזציה תואמת, הם משנים את דעתם, מבלי שהגבירה תטרח להוסיף עוד מילה בעניין, עד שבסופו של דבר הם הורגים את מי שהיה עד אז יקיר העיר. במקרה של התנועה והאקדמיה, לא מדובר כמובן בפגיעה פיזית באנשים, אך בפגיעה אנושה בחופש הביטוי - בוודאי ובוודאי שכן.

ל"אם תרצו" אין אולי ממון, אך אין זו אגדה שהיא צוברת את כוח השפעתה מהרוח הגבית של השלטון. בתקופה זו שבה לכנסת אין כל בעיה להחליט, על חקירה פרלמנטרית של ארגוני זכויות האדם למיניהם, וכשבאופק לא מסתמן כי הפוגרומים כלפי הדמוקרטיה עומדים להסתיים, הרי די בכך שתנועה זו, הנושאת את סיסמת חזונו של הרצל לשווא, רק תבהיר את עמדתה לגבי פעילות מסויימת של אנשי אקדמיה, כדי שראשי האוניברסיטאות, ידעו כבר לבד כיצד ל"רסן" את חופש הביטוי של המרצים הסוררים.

ואכן נתבשרנו לאחרונה, כי באוניברסיטת בן גוריון, החליטו לשנות את הקוד האתי ונאסר על מרצים להשתמש בשמה של האוניברסיטה, כשהם מתבטאים בנושאים פוליטיים באופן פומבי. לפי הידיעה, נעשה הדבר בשל שורת התבטאויות של מרציה של האוניברסיטה, אשר "יצרה לה תדמית של אוניברסיטה המזוהה עם פלגים קיצוניים בקשת הפוליטית".

אחד ממנסחי התקנון החדש של האוניברסיטה, פרופסור מכובד לפילוסופיה, מצוטט בכתבה, כמי שטוען, שאין בכך כל פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי של חברי הסגל, אלא אך הבהרה שעמדותיהם הפוליטיות נאמרות על דעתם האישית בלבד.

פגיעה בחופש הביטוי

חורה מאד הדבר שרציונליזציה כזו נשמעת דווקא מפיו של איש אקדמיה מובהק. הרי חלק מזהותם העצמית של המרצים באקדמיה, מתבטאת בעצם השתייכותם למוסד אקדמי. בנטילת זכותו של אדם לפרסם מאמר פוליטי, תוך הצגתו את עצמו וזהותו כראות עיניו (כל עוד אין בכך תרמית), יש באופן חד-משמעי פגיעה בחופש הביטוי שלו.

לפני כשלוש שנים פנו גורמי ימין מסויימים לבג"ץ, בעתירה לבטל את הענקת פרס ישראל לפרופ' זאב שטרנהל, בשל מאמרים מסויימים שפרסם בעיתונות. בית המשפט קבע באותו עניין, כי עצם קבלת העתירה תהווה "סטירת לחי מצלצלת" לעקרון חופש הביטוי.

אין בציון השתייכותו של מרצה למוסד אקדמי מסויים, כדי להשליך על כך שהוא מייצג את דעות אותו מוסד, אם זה החשש הפורמלי של ראשי האוניברסיטה. האוניברסיטה

 אינה בבחינת קולקטיב המדבר בקול אחד. האם מעשהו הנורא של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין ז"ל, מעיד על כך שכל מוריו לשעבר באוניברסיטת בר אילן, מחכים לראש הממשלה בסיבוב, עם אקדח טעון בכיסם?

מעניין שאחרון התושבים, במחזהו של דירנמט, שניסה כל הזמן לעמוד בפרץ הכניעה של תושבי העיר להצעתה של הגברת הזקנה, הינו המורה המכובד והמוסרי של העיר, אך גם הוא בסופו של דבר נשבר ובשכנוע עצמי מצטרף להמונים המייחלים להריגתו של אותו תושב אומלל. האם אותו קומץ מורים של אוניברסיטת בן גוריון אפילו לא מחכים להיות האחרונים בתור לחיסולו של חופש הביטוי באקדמיה?