החלים מפציעת מטען והתחרה על תואר איש הברזל
אסף צור נפצע בעזה ורותק לכיסא גלגלים. אבל אז, כנגד כל הסיכויים, הוא החל לרוץ למרחקים וחזר לפעילות מבצעית. בשישי האחרון הוא השתתף בתחרות איש הברזל בנגב - מהאתגרים הפיזיים הקשים שיש, כך דיווח "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
"בהתחלה מרגישים כאילו מקבלים מכה חזקה, אבל כלום לא כואב," משחזר אסף צור את הרגע שבו התפוצץ עליו מטען חבלה. "אין זמן לכאבים וצריך להיות מאוד מפוקסים. פחדתי לסובב את הראש, כי היה לי ברור שאם אני מסובב את הראש אני רואה קצין מת." את מה שהוא לא זוכר מהרגעים הראשונים אחרי התפוצצות המטען בדרום רצועת עזה, השלימו לו חיילים שהיו איתו באירוע העגום שאירע באינתיפאדה השנייה. במהלך נטרול מטענים ליד גדר המערכת, התברר לו, הופעל מטען על ידי מחבלים בשלט רחוק וכתוצאה מכך נהרגו קצין צה"ל סרן גדי מרשה ורס"ר במשטרה יהונתן וורמולן.
חודש אחרי הפציעה רץ 10 ק"מ
צור יצא יחסית בזול. רסיס קטן ועקשן פגע ושיתק לו את העצב המרכזי בכף יד ימין, ורסיסים גדולים יותר נגסו לו חלקים משמעותיים משריר התאומים של רגל שמאל. "סיפרו לי אחר כך שקפצתי על רגל אחת והשתמשתי ביד אחת, אבל באופן מוזר הרגשתי שאני מבצע את הפינוי של הזירה כשאני הולך על שתי רגליים ומשתמש בשתי ידיים."
זאת לא הייתה הפעם האחרונה בתהליך השיקום שצור ראה את הדברים אחרת מסביבתו. הרופאים בסורוקה שניתחו אותו מיד אחרי הפציעה קבעו נחרצות שצור, על רגלו המרוססת, ייאלץ לשבת לפחות חצי שנה על כיסא גלגלים לפני שיתחיל לחשוב על הליכה איטית ומדודה. אבל הוא חשב אחרת. והוא ראה לנגד עיניו מטרות אחרות לגמרי, את מרוץ עין גדי למשל. ולתדהמת כולם חודש אחרי הפציעה הוא כבר דידה את עשרת הקילומטרים של המרוץ. "רצתי את זה בפחות משעה," הוא נזכר בעיניים נוצצות.
כפי שכבר ניתן להבין, צור בן ה,45- נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא אדם עקשן. רק עקשנים מסוגו יכולים כנגד כל הסיכויים להתעקש לחזור לשירות מבצעי מלא, מאבק שגם הסתיים בהצלחה, ורק עקשנים מסוגו יכולים לרשום לעצמם ברזומה שמונה תחרויות איש ברזל שכבר השתתף בהן. ביום שישי הוא עשה את זה בפעם התשיעית, בתחרות ישראמן-נגב באילת - אליפות איש הברזל של ישראל. מדובר באחד האתגרים הגופניים הכי קשים שיש למין האנושי להציע. התחרות כוללת ריצת מרתון מלאה, 42 קילומטרים, שחייה של ארבעה קילומטרים ורכיבה של 180 קילומטרים באופניים.
"נלחם בכאבים"
את תחרות איש הברזל הראשונה שלו הוא עשה חודשים ספורים לפני הפציעה. באותו הזמן הוא לא חלם שזמן לא רב אחר כך, בוקר למחרת הפציעה, הוא ינסה במשך ארבעים דקות תמימות להכניס עדשות מגע לעיניים בעזרת יד שמאל, כשיד ימין נחה מרוסקת על כיסא גלגלים, שלא לדבר על רגל שמאל שלא היה ברור מה יעלה בגורלה. "אחרי שהצלחתי לשים את העדשות בעיניים, הבנתי שהכל יהיה בסדר," הוא משחזר. "מה שלא ידעתי זה כמה ארוכה תהיה הדרך לשם."
מה הייתה יריית הפתיחה לתהליך השיקום הפיזי?
"אחרי הניתוח הראשון חטפתי זיהום ברגל, ואחרי הניתוח השני תפס אותי חבר טוב, פיזיותרפיסט במקצועו, והכריח אותי לעלות על הליכון. 'תדרוך על הרגל,' הוא פקד עליי באסרטיביות והסביר שהפחד מהכאב הרבה יותר חזק מהכאב עצמו. אז גמרתי לפחד מהכאב ועוד באותו היום גמרתי 200 מטר הליכה על ההליכון."
עם כל הכבוד לנחישות החריגה, יש דברים שגם נחישות לא יכולה להם. צור, שמכהן כיום כקצין החבלה של מרחב גליל, תפקיד מבצעי לכל דבר, זקוק לשתי ידיים מתפקדות כדי לבצע משימות מבצעיות, בעוד שהפציעה, כזכור, הותירה אותו עם יד אחת שלא מתפקדת. "היום אני יכול לעשות ביד שמאל את מה שפעם הייתי עושה בשתי ידיים," הוא מסביר. "עשיתי מבחני כשירות כדי לחזור לשירות במטרה לוודא שאני יודע לעשות את הבייסיק, אבל בנטרול מטעני חבלה הרבה יותר חשוב לדעת איזה חוט צריך לחתוך מאשר לחתוך אותו בפועל."
קשה לומר שהתובנות הללו לא היו מנת חלקם של מפקדיו במשטרה, שכן אחרי פציעתו הוצע לו אמנם לשוב לשרת אך לא בתפקיד מבצעי. "אמרו לי, אולי לא כדאי תפקיד מבצעי, אולי תיקח תפקיד רוחב," הוא משחזר",אבל התגייסתי לתפקיד מבצעי, אני טיפוס של לוחם, זה אפילו לא עניין אידאולוגי, פשוט יש לי מבנה אישיות של לוחם. גם אם הייתי נולד בתקופה אחרת או במדינה אחרת הייתי נעשה לוחם."
לספורט היה תפקיד בתהליך השיקום שלך?
"בטח. גם בספורט אני נלחם במשברים, אני נלחם בכאבים שאני סובל מהם מאז הפציעה. כל היום וכל הלילה אני סובל מכאבים. בלילה אני נרדם ומיד מתעורר מכאבים. גם במהלך האימונים לאיש ברזל ובמהלך התחרויות עצמן אני סובל מכאבים ולוקח שלוקים מבקבוק אופטלגין. ועדיין, תחרות איש הברזל הראשונה שעשיתי אחרי הפציעה, בשנת 2005 בברזיל, הייתה מאוד משמעותית בשבילי. הראיתי לעצמי המשכיות, כאילו המשכתי מהמקום שעצרתי בו. מצד שני, התחרות הכי קשה שלי הייתה ישראמן נגב ,2010 פשוט כי לא השתתפתי בה. בדיוק התחלתי אז את תפקיד קצין חבלה של מרחב גליל. ובשביל התפקיד השארתי את המשפחה והילדים בתל אביב ועברתי לגור במושב לימן בצפון, ליד נהריה. לא יכולתי להקדיש זמן לאימונים."
"למה אני צריך את זה בכלל?"
כמה שעות בשבוע אתה מקדיש לאימונים לתחרות?
"האימונים שלי לישראמן נגב מסתכמים בשעות ספורות בשבוע, בין שש ל12- שעות אימון שבועיות. אין לי ברירה, אני חייב לאזן בין העבודה, המשפחה והספורט. אז הסיכום שלי עם המשפחה הוא שבסופי שבוע, כשאני מגיע הביתה, אני לא נח צהריים או ישן עד מאוחר בבוקר. אני מתאמן כמה שאני צריך ואת כל השאר מבלה עם האישה והילדים." "למה אני צריך את זה"?
מספר השעות שצור מתאמן בהן בשבוע, צריך להודות, רחוק מלהספיק כשמדובר באתגר גופני כל כך מאומץ. ולמרות הכל, צור נוהג לקבוע בתחרויות האלה זמנים מאוד טובים, בין 11 ועד 13.5 שעות לתחרות איש ברזל. "תחרות איש ברזל היא תחרות נוקמת ונוטרת," הוא אומר בחיוך, "אם לא נותנים לה את הכבוד שלה היא מתנקמת. אם לא תהיה שקול ותיתן יותר ממה שאתה יכול, העונש יבוא והוא כואב. מאוד קל לשבת פה בבית קפה וללהג על זה, אבל כשזה קורה בשטח מהר מאוד זה הופך לסדרה ארוכה ויצירתית של קללות. קרה לי לא פעם שבאמצע התחרות כאב לי כל הגוף, האטתי את הקצב בניגוד לרצוני והרגשתי שאין לי אנרגיה יותר, פשוט אין מאיפה לקחת. ואז באה הסכנה הכי גדולה: השאלה למה, למה אני צריך את זה בכלל."
באמת, למה אתה צריך את זה בכלל?
"אני חושב שזה הצורך להוכיח שונות, להוכיח שאני לא כמו כולם. אבל לא סתם שונות, אלא שונות שאפשר למדוד אותה. אני רוצה להראות שאני יותר טוב מאנשים אחרים, יותר מהר, יותר רחוק, מסוגל יותר. אם בוחנים את זה לעומק, זאת המהות של תחרות איש הברזל. קומץ של אנשים שיודעים שהם עושים משהו שרוב האנשים בעולם שלא מסוגלים לעשות, אפילו לא חצי ממנו."
איך אתה מסביר את זה שפעם חצי מרתון נחשב לביג דיל, אחר כך ריצת מרתון, והיום יש לא מעט אנשים שמבחינתם ריצה של שלושים קילומטרים היא ריצה קלה?
"הדבר הזה משתלט עליך כמו זקנה. הפרופורציות של המרחק משתנות, ופתאום דברים שפעם נראו קשים ומסובכים נראים קלי קלות. אצלנו בברנז'ה של האנשים שמתאמנים לתחרות איש הברזל אין בעיה להגיד שאנחנו יוצאים לרכיבת שחרור של 90 קילומטרים על האופניים, זה נראה לנו הגיוני. חוץ מזה, זה סוג של מפלט. זה המקום היחידי בחיי היומיום שהוא לגמרי שלנו, 13 השעות של איש הברזל זה מבחינתי 13 שעות של שקט, בלי סמסים, בלי טלפונים, מיילים, בלי הפרעות."
האמת, אפשר להאמין לו. במהלך השיחה הוא לא מפסיק לקבל טלפונים, כולל אחד על שבעה מטעני חבלה פליליים שהתגלו באחת העיירות באזור האחריות שלו. עכשיו הוא באמת היה חייב לרוץ.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום:אביגיל עוזי")
