שיכוך כאבים חברתיים: באמצעות אקמול
לב שבור? נסו לקחת אקמול. מחקר מצא שמעגלי המוח שקשורים בכאב גופני או נפשי מגיבים לחומר הפעיל בתרופה
מה גרוע יותר ממוות? בחברות רבות, מודרניות כעתיקות, נחשבה הגלוּת לעונש כבד לא פחות. הרי בימים עברו מי שנכרת ממשפחתו ומחבריו ויצא לגלות הרחק ממדורת השבט או אל מחוץ לשערי העיר בעצם הושלך, הלכה למעשה, לידיהן של חיות הטרף.
אין פלא אפוא שהמעגלים במוחנו בנויים כך שנוכל להימנע, בשום שכל, מגזירות כאלה, אם זה גירוש למדבר כפי שגורשו הגר וישמעאל, או מפח הנפש לאחר שלא הוזמנתם לנשף הסיום של בית הספר התיכון שציפיתם לו שנים. מחקר חדש מרמז שהחיווט העצבי הגורם לנו לחוש כאב מאפשר גם למשככי כאבים פשוטים להמתיק את המכה.
אחד האזורים במוח שבהם מדובר הוא קורטקס רכס החגורה בקליפת המוח המצוי כ-2.5 סנטימטרים מאחורי המצח. זהו אחד ממרכזי הבקרה במוח האחראים על ההרגשה של "למה דווקא אני?" שאנחנו מרגישים, למשל, כשבוחרים בנו אחרונים למשחק קבוצתי.
באופן מקרי זהו גם אותו מעגל המייצר את המרכיב הרגשי של הכאב, אותה הרגשה נואשת שעשויה לעורר, למשל, שן כואבת. אפשר שהאבולוציה הרכיבה כמה תפקודי מוח המווסתים התנהגות חברתית על גבי מערכת קדומה יותר של כאב. גם עולם הדימויים שלנו ("אני שבור") מרמז על הזיקה הזאת.
לרבע את המעגל
מחקר שנערך במכרסמים בשנות ה-70 של המאה ה-20 בדק את פעולותיה החופפות של רשת המעגלים הזאת. סמים אופיאטים שניתנו למכרסמים השקיטו גם את הכאב וגם את הציוצים הדקים המלמדים על מצוקה.
הפסיכולוג החברתי ק' נתן דה-וול מאוניברסיטת קנטקי, החוקר את הנוירוביולוגיה של הדחייה זה 10 שנים, שאל אם בכוחו של אמצעי אחד, פשוט להפליא, למתן את השפעתם של מעגלי הכאב כפולי התפקיד האלה במוח האדם, אותם מעגלים שהתפתחו והם שולטים גם בפוליטיקה של מגרש המשחקים ובהתנהגויות מורכבות אחרות.
במקום לתת לנבדקים ויקודין (המכילה אופיאטים), הוא ועמיתיו התחילו לחלק ל-62 מתנדבים אצטמינופן (אקמול) ותרופת דמה. "לא היינו צריכים שום תרופה מיוחדת; לא הזדקקנו למרשמי רופא", הוא מספר. "בסך הכול היינו צריכים למצוא תרופה יעילה שהשימוש בה בטוח והיא משככת את סוג הכאב שבו אנחנו מתעניינים".
הנבדקים במחקר, שפורסם בגיליון יולי של כתב העת Psychological Science, מילאו שאלון ובו דיווחו על תחושות הדחייה שהם חשים. בחלק אחר בניסוי, הם שיחקו משחק מחשב שבו הם הולכים ומורחקים אט-אט ממשחק קבוצתי של מסירות כדור.
דילמות מוסריות
בדימות מוח נמצא שהנבדקים שבלעו אקמול, חשו דחויים פחות מן הנבדקים שנטלו את תרופת הדמה. "אני סבור שהמחקר הזה מציג ראיות טובות לכך שהמערכות שמנהלות את תגובתנו לדחייה חברתית התפתחו מן המערכות המתריעות על סכנה לפגיעה פיזית", אומר קווין אושנר, מנהל המעבדה למדעי מוח קוגניטיביים-חברתיים של אוניברסיטת קולומביה.
אבל אין די במחקר אחד כדי לשלב כאבי ראש וכאבי לב גם יחד. "רבים שואלים אותי: 'כדאי לי לקחת אצטמינופן לפני שאני פותח מכתב תשובה ממעסיק אפשרי?'" אומר דה-וול ומשיב: "עוד מוקדם להמליץ על שימוש נרחב כזה".
אם יימצא שההשערה תקפה, ייתכן שאצטימנופן יהיה לכלי מחקר רב ערך לזיהוי התשתית העצבית של הרגשת הדחייה ושל תהליכים נפשיים אחרים הקשורים בהתנהגות חברתית.
במחקר אחד שטרם פורסם, מצאו דה-וול ועמיתיו ששיפוטיהם המוסריים של הנבדקים משתנים בעקבות נטילת אצטמינופן. הם מתלבטים פחות לנוכח הדילמה המוסרית הקלאסית: הקרבת אדם אחד למען הכלל. הם פשוט דוחים על הסף את אחת האפשרויות מבין השתיים, שבעיניהם נראית מופרכת.
אם אצטמינופן אכן מועיל ביישוב קונפליקטים רגשיים פנימיים, הוא יכול לעזור לאנשים עם קשיי תפקוד חברתי כשהם נתקלים בסוגיות מוסריות שגרתיות יותר. היכולת לשנות מעט את נקודת המבט אולי תעניק משמעות חדשה לגמרי לסיסמה המסחרית של התרופה: "תרגישו יותר טוב".
הכתבה התפרסמה בגיליון דצמבר-ינואר של המגזין "סיינטיפיק אמריקן - ישראל" בהוצאת אורט.
לפנייה לכתב/ת 
