מחווה לאחווה
פסטיבל "ג'אז חורף בים האדום" אמנם אינו מעניק תחושה של אירוע חובה כמו המקבילה הקיצית שלו, אבל היו בו רגעי חסד, בזכות אגברטו ג'יסמונטי הוירטואוז והאחווה המוזיקלית בין האחים מוכיח הישראליים לאחים טוואדרוס המצרים
דובי לנץ, המנהל האמנותי של פסטיבל "ג'אז חורף בים האדום", לא צפה הצלחה מסחררת למהדורת החורף של המוסד הותיק. לזה הראשון, אי שם בשנת 87', הגיעו כ-80 אנשים. חלפו כמה שנים עד שהפך לשם דבר, אטרקציה תרבותית ותיירותית קבועה בעיר הקיץ האולטימטיבית. לכן, כשפנו אליו במטרה לבנות בתוך ארבעה שבועות ליין-אפ שלם לפסטיבל באורך שלושה ימים, הוא בעיקר חשב על מופעים שיעניינו אותו.
זה הסתדר מצוין וכולם יצאו נשכרים מכך, בפסטיבל שנחתם אמש (מוצ"ש): גם הקהל, שהצביע ברגליים ופקד בהמוניו כל אחד משלושת ערבי הפסטיבל וגם לנץ, אותוריטה מקומית לענייני מוזיקת עולם ותרבות ברזילאית, שזכה להגשים כמה פנטזיות אישיות וכבר התחיל להשתעשע בקול רם ברעיונות לפסטיבל הג'אז הגדול של השנה הבאה.
אגברטו ג'יסמונטי. המילה "וירטואוז" הומצאה למענו (צילומים: ויקטור קינה)
אגברטו ג'יסמונטי, אולי אטרקציית הפסטיבל המרכזית, הוא באמת איש נחמד, יגיד כל מי שנתקל בו במטוס דרומה, בארוחת הבוקר או במעלית בית המלון, כשהוא סוחב בעצמו שתי גיטרות אימתניות. הפסנתרן והגיטריסט המהולל מברזיל הבין היטב את מעמדו בפסטיבל, בתור מי שחקוק לצד לוגו האירוע בכל פלאייר וכרטיס. ככזה, הוא דואג לתבל את המופע שלו בשלל הסברים וסיפורים, כמו מדריך המעדכן את הבאים להאזין לו אודות הדרך העקלקלה שעבר במבוך אל היצירה המעניינת והוורסטילית שלו.
ג'יסמונטי, מהאמנים שהמילה "וירטואוז" הומצאה במיוחד כדי לתארם, אמנם מרשה לקהל לראות רק את גבו ורעמת שיערו הבולטת מתוך מטפחת ראש צמודה, אך מעצם הופעתו פותח לנו צוהר אל חייו האישיים, עמוסי ההשפעות והחוויות המרתקות. הנגינה שלו נעה בין השובבי לכבד, מדלגת מרגעי תזזית לנוגות באותה קלות בה הוא קופץ מן הפסנתר לגיטרה ובחזרה. ג'יסמונטי הוא בית חרושת לצלילים של איש אחד, אצבעותיו כמו לא מתאמצות להפיק קסם, דרכו הוא שובה את האולם המלא עד אפס מקום - ביער מכושף. שוֹרוֹ, כך נקרא סגנונו, המזגזג בין תרבויות, עמים וכלים וישמע לאוזן הבלתי מזויינת כמו גרסה ברזילאית של דויד ברוזה על ספידים.
בכל ערב, לאחר המופעים, התכנסו אמני הפסטיבל הזרים והמקומיים לג'אם סשנים ארוכים, המתחילים בחצות וממשיכים עד עומק הלילה. מה שלא ממש עבד בלילה הראשון, בעיקר עקב עייפות וענייני לוגיסטיקה, איגד רבים כבר בלילה למחרת, שהמשיך ושרף בבית המלון את שאריות הקסם שהותירו ההופעות בהאנגר 6 בנמל. על כוס בירה וללא הצמדות למבנה הופעה מתוכנן ומחייב, נחשפו גם צדדים אחרים, מאולתרים ומשוחררים יותר של האמנים, שלעולם לא יתנגדו להזדמנות לג'מג'ם מול קהל חי.
"באד פלאס". מאתגרים גם את המונח "מאתגר"
"The Bad Plus" היא שלישיה ניו יורקית נפיצה במיוחד. מקצבים אחידים, מבנים מוזיקליים, קונבנציות ג'אז, כולם מוצאים עצמם מתרסקים תחת ידו המיומנת של הטריו מהתפוח הגדול, שבעברית קיבל את הכיווי "רע לתפארת". הם כבר הופיעו בפסטיבל בשנת 2004 ועתה הם שבים אליו, קוהרנטים רק לפרקים. המתופף דיוויד קינג, כשמו כן הוא, מהווה אטרקציה בזכות עצמו וברוב הזמן הוא נראה כמו חופר בתופיו, תר במצילותיו אחר צליל וגוון שונים שיכולה לספק מערכת התופים הרועמת שלו.
זהו אינו מופע קל למי שאינו משוגע לג'אז, במיוחד לזה האוונגרדי אשר מאתגר אף את המונח "מאתגר" עצמו. קינג, אית'ן איוורסון ורייד אנדרסון מפגינים שליטה מלאה בכליהם, עד כדי התאכזרות בהם, ומזכירים לעיתים את הילדות הקטנות שחונקות את חיית המחמד שלהם מרוב אהבה. בעת הנגינה, כל אחד מהם נמצא בעולמו שלו ועם זאת שלושתם מתואמים למופת, דבר לא קל בקונסטרוקציה המסובכת שבנו להם, על שלל תבניותיה ותפניותיה.
קטעים כמו "אפולו", "Dirty Blonde" ו"כך נבחן את כושר האבחנה שלנו" מעבירים את ההמולה של הכרך הניו יורקי והם דורשים דיוק ולא מעט הקרבה, גם מצד המאזין, הקרבה של כל פיסת קשב שיש באוזן האנושית. מדהים לראות כיצד קונטרבס אחד מהפנט אולם שלם, איך מתופף שעף מקלו ממשיך לחבוט בכף ידו ובאיזו דממת ציפייה ממתינים המאזינים למוצא אצבעותיו וקלידיו של איוורסון, הפסנתרן המחונן.
ג'וזף טוואדרוס. פלירטוט עם הספרדי והים תיכוני
על הנייר המופע "אחים של אחווה" היה נשמע כמו מתכון מסקרן לאכזבה. את האחים רע ותום מוכיח אין ממש צורך להציג, שמם ויצירתם רבת השנים הולכים לפניהם. החיבור שלהם עם האחים המצריים ג'וזף וג'יימס טוואדרוס נקרא "אחים של אחווה", ולבד מהעובדה שהוא מכיל עוד חצי מצמד אחים נוסף, בדמות אסף תלמודי (אשר אחיו אייל נמצא בימים אלה בדרום אפריקה עם "בלקן ביט בוקס" ולכן נפקד מהאירוע), הוא הדיף ניחוחות גימיק נדוש לקידום איזשהו מסר שלום ערטילאי.
החדשות הטובות הן, שלמרות החששות, מפגש האחים (גם שם של שווארמייה היה טוב מזה שנבחר, אבל מילא) הוליד קרב כשרונות מדומיין ומהפנט על במה אחת. האחים טוואדרוס ומולם האחים מוכיח והאח תלמודי נסחפו בגווניו השונים של האוריינטלי, פלרטטו עם הספרדי והים תיכוני ויצרו מופע שכמו בנוי על המתח המדומיין בין שני זוגות האחים. אופן חלוקת הבמה, מעין חיץ מקרי בין הצד הישראלי לזה המצרי, כמו גם הצלילים התזזיתיים ואחוזי הטירוף, נשענו על אותו מתח שנוצר בחיבור המעניין בין העוד וכלי ההקשה של ג'וזף וג'יימס טוואדרוס לאקורדיון של תלמודי הישראלי. לעיתים זה נראה כמו תחרות משפחות על התואר "האחים הממזריים יותר במוכשרותם".
צריך יותר משני דקלים
אפשר להגיד כמה מילים על הנקודות החלשות בפסטיבל, כמו למשל העובדה ששני עצי דקל בצדי במה חשוכה אינם מהווים בדיוק תפאורה מכובדת, או על היעדר התחושה שנמצאים באירוע חובה, זו שצריכה להתלוות לפסטיבל אשר מעוניין למשוך אליו יותר מאת קהילת חובבי הג'אז הישראלית והמתוחמת במיוחד. אבל אלו ליקויים שסביר שיתוקנו עם הזמן והניסיון. במשך שלושה ימים של מזג אוויר מצויין באמצע ינואר, משך אליו הפסטיבל כמות קהל מכובדת ומספר אמנים בינלאומיים מהמעלה הראשונה, שהגיעו על אף קריאות חרם והודעות שטנה שקיבלו על החלטתם להגיע ארצה, אל מוקד "הפצע הפלשתינאי".
בניגוד לפסטיבלים רבים בארץ, הארגון היה מדוייק ונוח, לוח זמני המופעים
תיקתק לתפארת והתוצאה הייתה פסטיבל שיהפוך למוצלח יותר עם כל שנה שתעבור. גם אם אין באמת בכוחה של המוזיקה לשנות גורלות ולהביא את השלום, כפי שמודה אסף תלמודי אחרי שעות של נגינה בחדר חזרות עם החבר'ה מהצד השני, היא אינה חסרת תועלת לגמרי.
"הסיבה שאין שלום היא כי יש אנשים שפשוט רוצים מלחמה. לא שיש הרבה כאלה כאן באולם", אמר תלמודי אתמול (מוצ"ש) לקראת תום המופע, "אבל תמסרו למי שרוצה מלחמה, שהוא מפסיד מוזיקה טובה".
תחת מפל של איומי חרמות, הכפשות וביטולים, צודקים האחים האלה כשהם אומרים, שבעוד היא אינה מסוגלת להאיץ בהבאתו, מוזיקה טובה היא מה שיש להרוויח מאותו שלום חמקמק, שסימנים קלושים ממנו אפשר היה לראות בחגיגת הג'אז החורפית באילת.
