אפקט החממה

"אנחנו לא מחפשים לברון ג'יימס או קובי בראיינט. אנחנו מחפשים לואיס אמונדסון, אנתוני טוליבר או סי. ג'יי ווטסון. מישהו שיוכל לקבל בצעדים הראשונים דקות משחק שמתאימות לשחקן ה־12 בקבוצת אן.בי.איי, ואחר כך אולי יתקדם ויהפוך לשחקן התשיעי, ואז, יום אחד, יוכל גם להיות שם שחקן חמישייה" (בראד ג'ונס, לשעבר מאמן יוטה פלאש).

לא שמעתם על בראד ג'ונס או על יוטה פלאש? הגיוני. אחרי הכל מדובר באחד מסודות הספורט השמורים ביותר בארצות הברית: ליגת הפיתוח הרשמית של האן.בי.איי (שמכאן והלאה נקרא לה D-League או סתם "ליגת הפיתוח"), נכנסת תחת ההגדרה "ליגות קטנות", שתופסת גם לגבי עשר ליגות כדורסל אחרות ברחבי המדינה. מי שיגיע למשחק די־ליג בציפייה לראות כוכבי אן.בי.איי בפעולה עלול להתאכזב; מי שינסה לעוף בדמיון שנתיים־שלוש קדימה ולחפש את השחקן הגדול הבא עשוי ליהנות. בטח כשאפשר למצוא כרטיסים למקומות לא רעים בכלל תמורת 10־15 דולר.

ליגת הפיתוח היא בית גידול דינמי במיוחד, שמטרתו הבלעדית לשרת את האן.בי.איי. זה לא חידוש יוצא דופן; כמעט לכל קבוצה בעולם יש מאגר כישרונות זמין. במקומות מסוימים קוראים לזה בית ספר לכדורסל, במקומות אחרים מחלקת נוער. אלא שבמקרה הזה מדובר בליגה שלמה שמתופעלת בעיקרה על ידי ליגת האם המקצוענית, ותפקידה לספק צרכים שהעיקרי בהם הוא לקלוט שחקנים לא מלוטשים ולהחזיר אותם יעילים יותר. על הדרך היא משמשת מוקד בידור נוסף לכל המשפחה, כמו שהאמריקאים אוהבים להדגיש, בערים שהכדורסל המקצועני לא הגיע אליהן. אבל מה בדיוק קורה שם בעיירות הפיתוח? בואו נראה.

"תיזהר, קיר!"

לשחק מתחת לפנס

ככה זה עובד: עשרות שחקנים שלא מצאו מקום באן.בי.איי מוותרים על הצעות מרחבי העולם, ונשארים בסביבה כדי להיות מוכנים וזמינים לקריאה. זאת יכולה לבוא בכל רגע ומכל מקום, ובדי־ליג מקפידים לתחזק את האווירה הזאת בדיוק - כלומר לשמור על רעב מתמיד, להיאבק בתוך סביבה תחרותית ולעיתים גם אנוכית, ולדגור על החלום כדי שלא ידעך. השחקנים צריכים להיות בכושר טוב בכל רגע נתון, ולהצטיין בליגה שכוללת 50 משחקים בעונה רגילה ואחר כך גם סדרות פלייאוף. כל זה על פי חוקי האן.בי.איי ובמימון שלה, ומול עיניים בוחנות של מיטב הסקאוטים והג'נרל מנג'רים מקבוצות הליגה הבכירה. יש כאן דראפט, יש משחק אולסטאר, וקבוצת די־ליג משתתפת בליגת הקיץ המפורסמת בלאס וגאס לצד סגלי קבוצות אן.בי.איי. יש גם תחרותיות, ועד כה הוכתרו כאלופות שמונה קבוצות שונות (בחלק מהשנים הוכרעה האליפות במשחק אחד. תזכרו את זה אם יצא לכם פעם להתווכח עם שמעון מזרחי). אפילו הסכם שידורי טלוויזיה ברשת כבלים ארצית הושג באחרונה. 

מובן שהמדד האמיתי להצלחת הדי־ליג הוא הקפצת שחקנים לביג ליג, ומספר האזעקות שהגיעו מלמעלה אכן גדל מדי עונה. ב־7־2006 היו רשומים ביום פתיחת עונת האן.ביי.איי 35 שחקנים שעברו בליגת הפיתוח; המספר צמח ל־44 בשנה שלאחר מכן, ול־60 בעונת 9־2008. בשתי העונות האחרונות היו 63 שחקנים שהכירו את הדי־ליג מקרוב, כשבפלייאוף 2009 אותרו 49 שחקנים בסגלי הקבוצות שהגיעו לפלייאוף האן.בי.איי. 17 מהם שיחקו בדי־ליג עוד באותה עונה.

אני יודע, זה נשמע טוב מדי. חייבת להיות איזו עז, והיא אכן קיימת: חרא משכורת. משהו בשכונה של 18־24 אלף דולר לעונה, בזמן שכל קבוצה מקושקשת מחוץ לארצות הברית משלמת הרבה יותר. מצד שני, אם אתה באמת רוצה להיעלם בצרפת, ארגנטינה או יפן תמורת כסף טוב יותר, כשאף אחד לא יראה אותך במשך עונה שלמה, זאת בהחלט אופציה. קום ולך. ובאמת, יש כאלה שהולכים. כנראה שהשאיפה שלהם להיות חלק מהליגה הטובה בעולם לא מספיק חזקה.

המאפיין הבולט ביותר בליגת הפיתוח הוא הדינמיקה שלה. ראשיתה כאמור ב־2001, עם שמונה קבוצות שהתרכזו בדרום־מזרח המדינה במקומות כמו ג'ורג'יה, וירג'יניה וצפון קרוליינה. רק ב־2005 החליטו דייויד סטרן ואנשיו לקחת עניינים ברצינות ולהפוך אותה לחטיבת הביניים של האן.בי.איי, עם חוקים וכללים ותקנות כמו שיודעים לחוקק שם. גם נתנו לה שם קליט,NBA D-League, כשה־D היא קיצור ל־Development. הקבוצות נחלקות לשני מחוזות, והמגמה הניכרת היא נדידה מערבה: תשע קבוצות פועלות במערב, ורק שבע במזרח. ולא שהן ותיקות מאוד. למעשה, אין אפילו קבוצה אחת שקיימת ברציפות משנת היווסדות הליגה ועד היום. קבוצות נפתחות, קבוצות נסגרות, ואלה שפועלות ברצף הן בדרך כלל בנות שלוש, ארבע או חמש עונות לכל היותר.

היום מצויה הדי־ליג בתנופה מתמדת, ובהחלט מגשימה את ייעודה: להציף מתוכה יותר ויותר כישרונות לחללית האם. ולא מדובר רק בשחקנים אלא גם במאמנים, שופטים, מאמני כושר, אנשי מינהלה ושיווק, שמתנסים למטה ומוזנקים למעלה. לראיה, כמעט כל שופט חדש שהגיע לאן.בי.איי מ־2002 ועד היום הוא בעל ניסיון בליגת הפיתוח. 20% משחקני הליגה כיום עברו בה בעבר. ואם קבוצת אן.בי.איי מחפשת עובד חדש למחלקת המנויים שלה לקראת עונה חדשה, היא יודעת לאן לפנות.

לא מחליפים, חלפים

הכוח העיקרי כאן הוא שיתופי פעולה בין קבוצות האן.בי.איי לקבוצות הדי־ליג, ומודלים שונים של בעלויות על קבוצות. דאלאס מאבריקס למשל פתחה העונה שיתוף פעולה ראשון עם קבוצת פיתוח חדשה, טקסס לג'נדס, שפועלת קרוב־קרוב בעיר פריסקו ושייכת באופן פרטי לג'נרל מנג'ר של דאלאס, דוני נלסון. על פניו זה האידיאל: שתי קבוצות באותה מדינה, הזדמנות נוחה לבכירים

 לצפות בשחקני קבוצת הבת על בסיס קבוע, ותנאים טובים גם לשחקנים שינועו על הציר שבין נקודה א' לנקודה ב' לאורך העונה במקום לחרוש את המדינה כולה. נקראת לדגל? הופ, אתה שם. הוצבת למשימת שיפור בקבוצת הבת? תפוס טקסי וסע. בטווח הארוך ככה בדיוק אמורה להיראות שיטת החסויות בליגה כולה.

להבדיל מהמאבריקס ומהלג'נדס, שלומדות להכיר זו את זו בחודשים אלה ממש, קבוצות אן.בי.איי אחרות מקיימות קשר ארוך עם השותפות שלהן זה מספר שנים ברציפות. וושינגטון וויזארדס משמשת מועדון הגג של דקוטה וויזארדס כבר חמש שנים, וכך גם מינסוטה טימברוולבס וסו פולס סקייפורס. דטרויט פיסטונס ואינדיאנה פייסרס עובדות שנה רביעית ברציפות עם פורט וויין, וכמותן יוטה ג'אז עם יוטה פלאש ושיקגו בולס עם אייווה אנרג'י. סקרמנטו קינגס עושה עונה שלישית עם קבוצת הבת רינו ביגהורנס (מבלי שעומרי כספי דרך בה אפילו פעם אחת!). ורק בשביל הרקורד, הבעלות על כל קבוצות הדי־ליג שמוזכרות כאן נמצאת בידיים פרטיות.

מודל אחר של בעלות יצא לדרך ב־2006, כשלוס אנג'לס לייקרס והבעלים ג'רי באס חשקו בקבוצה משלהם. האן.בי.איי נתנה אוקיי, וכך קמה קבוצה בת בשם המתעתע לוס אנג'לס די־פנדרס, שקיימה את משחקיה הביתיים בסטייפלס סנטר לפני המשחקים הביתיים של הלייקרס. בינתיים נמצאים הדיפנדרים בהפסקת פעילות לשנה, לצורך איתור אולם חדש ושיפור מאזן כלכלי - שיבוא, בין השאר, בשימת דגש מחודש על זהות עצמאית לחלוטין. מנגד צריך לזכור שמדובר בעסק, ורוצים גם להרוויח ממנו או לפחות לצמצם נזקים. הדי־פנדרס מפסידים בכל שנה כמה מיליוני דולרים, אבל סביר להניח שראשי הלייקרס לא מודאגים. מבחינתם, הסיכוי למצוא בקבוצת הפיתוח מישהו שיעזור לקחת אליפות - מישהו כמו שאנון בראון, או בעבר ג'ורדן פארמר - שווה את ההשקעה. את מודל הבעלות שהמציאה הלייקרס אימצו עוד שתי קבוצות: סן אנטוניו, שרכשה את אוסטין טורוס מבירת טקסס, ואוקלהומה סיטי שבבעלותה טולסה 66ers. הקרבה הגיאוגרפית עושה טוב לכל הצדדים, בעיקר במובן המקצועי.

יוסטון רוקטס פיתחה סוג שלישי של בעלות, מין ליסינג אם תרצו. המועדון עובד עם ריו גראנדה ואלי מהדי־ליג, שגם היא יושבת בטקסס, והבעלות עליה נותרה בידי אדם פרטי מהאזור. אלא שהרוקטס מממנת בעצמה את כל הפעילויות המקצועיות, כדי להשיג שליטה טובה יותר על התוצאות ולהתאים לצרכיה את הנעשה בה. לקראת העונה הבאה אמורה ניו ג'רזי לחתום על הסכם מהסוג הזה עם ספרינגפילד ארמור, שכרגע משמשת חממה לניו יורק ניקס ולפילדלפיה במתכונת השכיחה.

גם טורונטו ראפטורס הקנדית חזק בעניין, והמקרה שלה בעייתי בגלל הריחוק הפיזי. בריאן קולאנג'לו, האיש המרכזי בראפטורס, רוצה להקים בדרום אונטאריו קבוצת די־ליג שתשרת את הקבוצה ותסייע ליצירת עקביות ארגונית. בטורונטו רוצים להיות קרובים לנעשה, לראות את השחקנים לעיתים מזומנות (וגם לתת לקהל המקומי לראות כדורסל באופן קבוע), להחזיק צוותים משלהם בכל המחלקות ולתת מענה ריאלי לכישרונות קנדיים מהאזור, שהטובים שבהם יוכלו לשחק בלי לחצות גבול לארצות הברית.

אז יש שיתופי פעולה בין גדולים לקטנים והגדרות היררכיה ברורות, יש נכונות הולכת וגוברת מצד בעלי עסקים ומועדונים מקצועניים לקנות קבוצות, ויש כמובן ארגון־על שדואג להתנהלות השוטפת ודוחף את הליגה להתרחבות. וכאן עולה השאלה, מאיפה משיגים כל כך הרבה שחקנים? הרי האן.בי.איי ממשיכה לשאוב אליה מדי פתיחת עונה את מיטב הכישרונות מבין יוצאי האוניברסיטאות האמריקאיות, ומגייסת באינטנסיביות צעירים מצליחים מרחבי העולם. מה נשאר לליגת הפיתוח? ובכן, לא סתם שאריות.

סיפורו של וויל ביינום

שמונה סיבובים כולל הדראפט, והשיטה בו שונה מזאת שנהוגה באן.בי.איי: קבוצה שבחרה ראשונה בסיבוב הראשון תבחר אחרונה בסיבוב השני, זאת שבחרה אחרונה בסיבוב הראשון תבחר ראשונה בסיבוב השני, וכך הלאה. נבחרי הדראפט לא חותמים על חוזים עם הקבוצות, אלא עם הנהלת הליגה.

 בכל קבוצה 12 שחקנים; תשעה־עשרה חתומים עם הליגה, והשניים־שלושה הנותרים שייכים לקבוצות אן.בי.איי ומועברים לשפשוף בדי־ליג. קבוצת אן.בי.איי יכולה לשלוח לקבוצת הפיתוח מקסימום שני שחקנים בו זמנית, ובסך הכל לעשות שלוש העברות כאלה בעונה. לעומת זאת היא יכולה לזמן שחקנים מליגת הפיתוח בלי הגבלה, מה שמסביר למה בחמש השנים האחרונות נקראו לאן.בי.איי 140 שחקנים 217 פעמים (חלקם נקראו יותר מפעם אחת). אפילו האשים תאביט, הסנטר האפריקני של ממפיס שנבחר גבוה מאוד בדראפט, נשלח בעונה שעברה למספר שבועות אצל המשת"פית מדקוטה, וחזר טוב יותר. אגב, אם קבוצת האן.בי.איי רוצה להעביר יותר משני שחקנים לסגל של קבוצת הבת בתקופת זמן נתונה, הקולטת תצטרך להפחית את מספר השחקנים שלה שחתומים עם הליגה, ובלבד שהמספר הכולל יגיע ל־12. חוק זה חוק.

אבל יש חיים מעבר לכללים. סגל קבוצת די־ליג הוא גמיש ודינמי, ותמיד מגיעות הזדמנויות על הדרך. לוקחים שחקנים, מחזירים שחקנים, כולם באים והולכים. לכן להיות מאמן די־ליג זה חתיכת עבודה, אבל זה כבר סיפור בתוך סיפור. מה גם שהליגה מעודדת את התזוזות: על כל שחקן שנשלף לקבוצה אירופית, למשל, הליגה והקבוצה הנגרעת מקבלות פיצוי בסך 30 אלף דולר.

דוגמה לגלגולו של שחקן? בבקשה. ריצ'רד הנדריקס ממכבי תל אביב נבחר לגולדן סטייט ווריירס בסיבוב השני בדראפט 2008. אחרי פחות מחצי שנה שיחררו אותו לנפשו במהלך דצמבר, בלי שישחק ולו משחק רשמי אחד. דקוטה מליגת הפיתוח קפצה עליו, ובתוך עשרה ימים הוא היה שלה. בהמשך הוא הופיע במשחק האולסטאר, וסיים את העונה במקום השני בין הריבאונדרים בליגה כולה. בתום אותה עונה הוא החליט שדי, ויצא לספרד כדי לעשות כסף. הוא שיחק בגרנאדה וסיים כתגלית העונה. הוא שב לאמריקה כדי לשחק עם סגלי הקיץ של אינדיאנה ואטלנטה, אבל מכבי תל אביב התערבה - והנדריקס שוכנע לנחות כאן. אחרי שהרגיש איך זה להרוויח כסף, הדי־ליג כבר לא היתה אופציה מבחינתו; הוא בן 24 ויוכל לנסות את האן.בי.איי בעצמה, או דרך הצטיינות באירופה ועלייה על הרדארים של הסקאוטים.

והנה דרך אחרת להגיע לליגת הפיתוח. מכבי תל אביב דילגה בקיץ האחרון על הסקורר המוביל שלה בעונה שעברה, אלן אנדרסון. בגיל 28 אנדרסון לא קיבל הצעה מספיק אטרקטיבית מקבוצה אירופית מספיק גדולה לטעמו, וגם הרגיש שהוא חייב לעצמו ניסיון נוסף באן.בי.איי, אחרי ששיחק זמן קצר בשארלוט לפני מספר שנים ומאז נדד מאיטליה ועד ישראל עם עצירות ברוסיה ובקרואטיה. רק מה, אף קבוצת אן.בי.איי לא שמה עליו.

"עצור, בא אוטו!"

אנדרסון היה חופשי, והתאנדרבירדס מניו מקסיקו בחרו בו במקום השני בדראפט. יש שם מאמן (דארווין האם) ושני עוזרים (שון רוקס ודין גארט) ששיחקו בעבר באן.בי.איי, ואנדרסון האמין שיוכל להיעזר בהם ואולי גם בקשרים שלהם. אחרי עשרה משחקים מפתיחת העונה הוא קלע 21.1 נקודות, הוריד 5.8 ריבאונדים ומסר 5 אסיסטים ב־37 דקות בממוצע, והוכיח שהוא מהטובים ביותר בליגה. ואז הגיעה ברצלונה עם הצעה טובה והרגה לו את הג'וק לחזור לאן.בי.איי.

וויל ביינום, עוד שם מוכר משתי עונות במכבי תל אביב, סיים את קריירת המכללות שלו ולא נבחר בדראפט האן.בי.איי. לעומת זאת, ההצטיינות שלו בג'ורג'יה־טק והעובדה שהגיע איתה עד לגמר הפיינל פור זיכתה אותו בחוזה לא מובטח עם בוסטון סלטיקס. אכן לא מובטח: ביינום התאמן עם הסלטיקס, לא השיג מקום בסגל הסופי, והשתחרר לחופשי. רואנוקי דאזל מווירג'יניה, קבוצה מהדי־ליג שאינה קיימת עוד, התנפלה על המציאה, בחרה בו במקום החמישי בדראפט ליגת הפיתוח, ויחד איתה הוא זכה בתואר רוקי העונה. עד כדי כך טוב היה ביינום, שעוד בעונה הוא קיבל קריאה מגולדן סטייט ושיחק בה ב־15 משחקי אן.בי.איי לאורך 6־2005. בשלב ההוא התאימה לו מכבי תל אביב הרבה יותר מאשר חזרה לדי־ליג, ובתום שנתיים הוא כבר היה מספיק טוב להשיג מקום של קבע בסגל של דטרויט פיסטונס - שם הוא משחק עונה שלישית ברציפות.

ועוד דוגמה טרייה אחת לגבי החיים הלא ידועים מראש של שחקן כדורסל, ומעורבותה של ליגת הפיתוח בחייו: אוליבר לפאייט הוא רכז שהחל את העונה הנוכחית בפרטיזן בלגרד והספיק להפסיד איתה למכבי תל אביב ביורוליג. בלגרד החליטה לשחרר אותו לפני מספר שבועות, והאיש עשה אחורה פנה. הוא שב לפורט וויין מהדי־ליג, שהצטיינות בה בעונה שעברה זיכתה אותו אז בזימון מהסלטיקס.

יש עשרות מקרים מהסוג הזה ומסוגים אחרים - ויש המקרה היחיד מסוגו של לטאביוס וויליאמס, פאוור פורוורד צעיר שמעמיד על הרגליים את כל אנשי האן.בי.איי.

הקולג' של החיים

הסיפור של וויליאמס מעט שונה. בנוסף להיותו התיכוניסט הראשון בדי־ליג, הוא השחקן השני בלבד שנבחר בדראפט האן.בי.איי ישירות משם. מיאמי היט בחרה בו בדראפט האחרון, והעבירה אותו בטרייד לאוקלהומה סיטי. האחרונה

 בחרה להשאיר אותו עונה נוספת בקבוצת הבת שבבעלותה, טולסה ers66, כדי שימשיך להתקדם. וויליאמס מרוויח 19,600 דולר בעונה עם קבוצת הפיתוח, וכבר ויתר על הצעה מקבוצה בסין שעמדה על 110 אלף דולר. "אני משוכנע שבחרתי נכון, ומרגיש שהמאמנים עזרו לי והשתפרתי מאוד כשחקן", אמר על ההחלטה שלו בקיץ 2009 להישאר בדי־ליג.

האמת, וויליאמס לא התכוון להמציא שום דבר. אחרי שסיים תיכון הוא התחייב לשחק באוניברסיטת ממפיס, אבל כשניסה להירשם ללימודים התברר שהשלים בהצלחה רק שניים מתוך 16 מקצועות חובה, שהנהלת ליגת המכללות דורשת לפני שהיא מעניקה מלגה לשחקן. "חצי מהזמן בכלל לא הלכתי לבית ספר, כי במילא לא התכוונתי להגיע רחוק שם", הודה וויליאמס בראיון ל"ניו יורק טיימס" לפני כחצי שנה. "לא יכולתי להתרכז בכדורסל כמו שצריך בזמן הלימודים". לשאלה איך בכל זאת סיים את התיכון בהצלחה ענה: "כשאתה בבית ספר ואתה השחקן הכי טוב שם, כבר ימצאו דרך לסדר את העניינים. פשוט ככה".

אחרי ארבע שנות לימוד בתיכון סטארקוויל במיסיסיפי העביר וויליאמס שנה נוספת בבית ספר פרטי בהאמבל, טקסס. לדבריו הוא השלים שם את יתרת חובותיו מהתיכון בכל אחד מ־14 המקצועות שבהם כשל, אבל בעקבות חוקים שהשתנו בליגת המכללות, זה לא הוכר.

ספציפית לגבי וויליאמס, העובדה שהוא שייך לאוקלהומה סיטי תאנדר ומשחק בקבוצת הבת טולסה מסייעת לו מאוד מבחינה מקצועית. התרגילים, סגנון המשחק, הדגשים בהתקפה ובהגנה - כולם זהים בשתי הקבוצות בכוונה תחילה. המטרה היא להקל על שחקנים שינועו לאורך השנים מהאם לבת ובחזרה.

ברנדון בארנט, האחראי מטעם קבוצת האן.בי.איי לפעילות של טולסה בדי־ליג, כל כך מרוצה בינתיים מההתקדמות של וויליאמס ולטאביוס שהוא מתכוון לאמץ את הרעיון ולטפח עוד שחקן תיכון מצטיין מהאזור. "זה נותן לנו אפשרות לבחון ולהעריך שחקן שסיכוייו גדולים להיבחר בעתיד בדראפט האן.בי.איי, לכוון אותו לצרכינו ולהכיר אותו היטב כאדם לאורך תקופה ארוכה".

אנשי כדורסל המכללות מעריכים שהדי־ליג לא צפויה לשבש את המסלול הקבוע שעליו צועדים הצעירים בדרכם לאן.בי.איי, ודאי כל עוד השכר בליגת הפיתוח נמוך מאוד. זה בסדר, עושה רושם שיש לה מקום משלה: היא עשויה להתברר כתשובה מצוינת לכל אותם צעירים שנהנים מכישרון כדורסל גדול, אבל סובלים מקוצים בישבן בכל הקשור ללימודים. אם וויליאמס יעשה את הקפיצה לאן.בי.איי ויצליח שם, ייתכן שהדי־ליג תיצור אפיק זרימה חדש ומרכזי למקצוענים אפילו בלי שהתכוונה.