יפה לך קצר
לכבוד תחרות "סיפור בקליק" יצאנו לחקור את מצבו של הסיפור הקצר, וכיצד נדחק לשולי מדפי הספרים בעקבות ההעדפה המוחלטת לז'אנר הרומן. על בהלת הצמצום ותרבות הריבוי
"הסיפור הקצר הוא אולי הצורה המקצועית ביותר של כתיבה, כתיבה כאמנות, מפני שהכי קשה לרמות בו, הכי קשה להשתמש בכל הטריקים, או לעשות את השגיאות שאפשר להחביא בתוך פרוזה רומאנית". אמירה זו לקוחה ממסתה הקצרה של הסופרת שולמית הראבן, שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" בשנת 2003, ודי בה בכדי לתמצת את הכבוד שמעניקים אנשי ספרות לסוגת הסיפור הקצר, כמלאכת מחשבת הנבדלת באופן מהותי מסוגת הרומן הכה פופולרי.
אולם, ההערכה הרבה של העוסקים בספרות, עומדת בשנים האחרונות אל מול שוק ספרים אטום כמעט לגמרי לסיפורים קצרים, במיוחד כאלו הנכתבים בעברית ועל אחת כמה וכמה, של יוצרים צעירים.
מבוקאצ'ו ועד קרת
אותו סיפור קצר שימש כאדרת לסופרים הגדולים בארץ ובעולם, בין אם כמלבוש קבוע ובין אם כפריט במלתחה עשירה ומגוונת של כתיבה ספרותית. החל מבוקאצ'ו האיטלקי, מחבר "הדקאמרון", שנחשב לאבי הסיפור הקצר, עבור באדגר אלן פו, א.ת.א הופמן, בורחס, המינגווי, סאלינג'ר, קפקא, שלום עליכם וריימונד קארבר; ואצלנו, ברנר, יוסף ברדיצ'בסקי, גנסין, עגנון, עמליה כהנא-כרמון, עמוס עוז, שבתאי וקנז, וכלה בפריחה המחודשת של הסוגה בספרות העברית של שנות התשעים, שנציגיה הבולטים הם אתגר קרת, אורלי קסטל בלום ואלכס אפשטיין.
בורחס. בחר בקצר (צילום: GettyImages)
בתקופה האחרונה אנו עדים לפרסום של קבצי סיפורים קצרים מאת מחברים ישראלים כדוגמת אוריאן זכאי, אלמוג בהר, בועז יזרעאלי, ניצן ויצמן וטליה שגיב, אך אלו כמעט בטלים בשישים נוכח הריבוי ההולך וגובר של הוצאה לאור של רומנים, שנדמה כי הקהל, ולפיכך גם הוצאות הספרים, מעדיפים לאמץ לחיקם.
"הפיחות במעמדו של הסיפור הקצר אינו אופייני רק לישראל, זוהי תופעה עולמית, והסיבה היא סיבה
סוציולוגית-תרבותית כוללת, לאו דווקא ספרותית", מסבירה שרי גוטמן, מו"ל ועורכת ראשית של הוצאת אחוזת בית. "זה לא שהסיפורים הקצרים אכזבו ולכן עברו לקרוא כמעט רק רומנים, אלא שסוג הצרכים התרבותיים שספר ממלא הם כמעט אופוזיציוניים לשאר הצרכים התרבותיים שלנו כיום.
"אחרי כל המהירות התקשורתית, הפרקים הקצרים בסדרות הטלוויזיה, הכוכבים שנולדים בכמה ערבים אינטנסיביים, הסיפוקים המיידיים שבאינטרנט וכו' - הדרישה הסמויה מהספר הוא לאפשר לנו צלילה למים עמוקים. משהו בנוסח: אם כבר אני נכנס לספר, אז שיחזיק אותי הרבה זמן".
מה דעתך על כך שרבים נוטים להתייחס לסיפור הקצר כשלב מקדים של סופרים בדרך לכתיבת רומן?
"אין לי ספק שמדובר בשתי צורות פואטיות שונות לחלוטין זו מזו, ולכן הן מצריכות גם יכולות שונות. מעטים הם הסופרים שמסוגלים לכתוב גם סיפור קצר וגם רומן באיכות זהה. קפקא ועגנון הם שניים מהנדירים האלה".
דרור משעני, עורך ספרות מקור בהוצאת כתר, טוען כי הנטייה הזו נובעת מכך שמחברי רומנים רבים עסקו בכתיבת סיפורים קצרים, והוא מוסיף: "הז'אנר של הסיפור הבלשי, שקרוב אליי מאוד, הוא מקרה מעניין מבחינת המחשבה על היחסים בין הסיפור הקצר והרומן - הוא החל בסיפורים קצרים, ומהר מאוד עבר גם אל הרומן, שהיא הצורה הדומיננטית שבה הוא נכתב בערך מאז אמצע המאה ה-20.
"אבל רוב מחברי הבלשים הגדולים לא זנחו מעולם את הסיפור הקצר והמשיכו לכתוב גם בו, במקביל לשימוש ברומן (ארתור קונן דויל, כמובן, אבל גם אגתה כריסטי וז'ורז' סימנון וריימונד צ'אנדלר ואחרים). למה הם בחרו לחזור לעתים אל הסיפור הקצר? נדמה לי שהם עשו זאת כי הוא איפשר להם משהו אחר - פחות התרכזות בבניית העלילה הבלשית (החיונית לרומן המתח) ויותר תשומת לב לתיאור של סיטואציה, של חוויה, של רגע".
כמה שיותר במעט מילים
גישה רדיקלית יותר מציג אוריאל קון, מו"ל ועורך ראשי בהוצאת "סמטאות ספרים". לדידו, זוהי אמירה שגויה לחלוטין. "את רוב אומני הסיפור הקצר לא עניין לכתוב רומן. לשיטתי אם בכלל ישנו יחס היררכי בין סוגת הרומן לבין הסיפור הקצר, אדרבא, דווקא הרומן הינו השלב המקדים לסיפור הקצר. למחבר סיפורים קצרים דרושה מיומנות, פשטות, ציניות, גאונות בכדי לומר הרבה, כמה שיותר, במעט מילים".
"ניתן לטעון כי הסיפור הקצר הינו רומן "בונזאי"," הוא מוסיף. "הבונזאי דומה מאד לעץ, אך הוא מעוות לחלוטין ביחס אליו, בעל עולם חוקים משל עצמו. ויופיו של הבונזאי נשען דווקא על עיוותו, על קנה המידה המשונה שלו.
"כמו שמידותיו של הבונזאי שונות באופן מוחלט לאלו של העץ ביחס לקנה המידה והפרופורציות של העולם, כך הסיפור הקצר מקיים מערכת יחסים שונה בתכלית מזו של הרומן ביחס למושג המשמעות: לעיתים קרובות הקריאה בסיפור שאורכו שעת קריאה, גורמת לנו לחשוב במשך שבוע. ואילו ישנם לא מעט רומנים בעלי 500 עמודים או יותר שעומקם לפי דיבידנד זמן המחשבה, לא יותר מחמש דקות".
"מדובר בתופעה שמשותפת למדינות רבות, אך בארץ הסירוב לפרסם סיפורים קצרים הוא קיצוני ובורחים מהסיפור הקצר כמו ממפלצת המאיימת על הפרנסה ועל השקט התעשייתי הספרותי, שכרגיל תורם למעטים ומזיק לרבים".
רנה ורבין, עורכת ספרות מקור בהוצאת ידיעות ספרים, אינה סבורה שהסיפור הקצר הוא שלב מקדים לכתיבת רומן וגורסת כי, "הסיפור הקצר לא רק נחשב פחות רווחי, אלא שקהל הקוראים באמת קונה פחות קובצי סיפורים קצרים. אין לי מושג למה זה, והאם זה ישתנה. בעיני הכל חשוב והכל לא חשוב. לא אוציא משהו בגלל חשיבותו לזירה הספרותית או לכל זירה אחרת".
"אולי קל לי יותר לערוך סיפור קצר משום שמלכתחילה אוציא לאור רק כאלו שמגיעים במצב מעולה. עקב העובדה שהקהל לא מרבה להמר על סיפורים קצרים, אוציא לאור רק כשהם פשוט מעולים. כך שהעריכה כמובן קלה יותר עם כאלו תנאים מקדימים".
על הבעייתיות של שוק הספרים בהוצאה לאור של סיפורי קצרים מספר משעני: "אין ספק שהוצאות הספרים מפרסמות פחות קבצי סיפורים מרומנים, משיקולים מסחריים - אבל צריך לזכור שלהוצאות גם מגיעים הרבה פחות קבצי סיפורים מרומנים. ושלעתים מגיעים אליהן קבצים שבהם יש סיפור מצוין אחד או שניים - אבל שהקובץ כקובץ איננו חזק מספיק".
"במובן זה, מעניין יהיה לראות כיצד ההפצה הדיגיטלית תשפיע על הסיפור הקצר כצורה ספרותית. אפשר היום לקנות באמזון לא אלבום שלם אלא שיר אחד מתוך אלבום או אפילו קטע מתוך יצירה מוסיקלית שלמה. וסביר להניח שבעתיד הקרוב אפשר יהיה לקנות סיפור אחד - ולאו דווקא קובץ. השינוי הזה באפשרויות ההפצה של הסיפור הקצר בוודאי ישפיע גם על הכתיבה בז'אנר".
הסוגיה שמעלה משעני רלוונטית מאד לימינו. לדוגמא, אתר "במה חדשה" מתפקד כבר שנים כפלטפורמה (לא מקצועית) לפרסום סיפורים קצרים, ולאחרונה הקימה מירי שחם את "מועדון כרייה", בו נאספים אחת לחודש מנויי הקבוצה ומשוחחים על סיפור קצר שנשלח להם מבעוד מועד.
"מועדון הכרייה מעניק לנו פלטפורמה שמאפשרת קריאה קהילתית, ברוח הזמן הנוכחי כשאנחנו יותר קהילתיים מאי-פעם", מסבירה שחם. "נדמה לי שככל שהרשתות החברתיות הפופולאריות, כדוגמת פייסבוק או טוויטר, מעודדות שיח לאקוני יותר, כך נוצר צורך עמוק יותר במקום שיאפשר שיחה משמעותית. לא תמיד יש לנו הזדמנות או מסגרת מתאימה לקיים שיחות מהסוג הזה בסביבתנו היומיומית, והרשת היא סביבה מעולה, כמובן בתנאי שבונים נכון את הפורמט".
בניגוד לטענות שמעלות ההוצאות לאור, שחם דווקא משוכנעת שיש קהל לסיפור קצרים. "הכוונה הראשונית שלי הייתה להקים קבוצת-חובבי-קצרים שתיפגש מדי פעם באחד הבתים, אך זה לא צלח מסיבות טכניות, היו כל מיני עיכובים. לא הייתה לי סבלנות להמתין, והחלטתי לנסות להמיר את הפורמט המסורתי בפורמט וירטואלי. גליתי שיש קהל
מגוון מכל בחינה שאפשר לחשוב עליה, ורבים מהם כותבים בעצמם.
"כיום, המו"לים משוכנעים בכל-כיסם שזה לא כלכלי להדפיס קבצי סיפורים קצרים, ומעדיפים להוציא לאור רומן בינוני על פני קובץ סיפורים טוב מאוד."עם זאת," היא מוסיפה, "חלה התקרבות מפתיעה בין הרומן לז'אנר הקצרים - יש מי שכותב רומן ומנפץ אותו לפרגמנטים - כמו יואל הופמן ואסף שור, הנהדרים, ויש מי שמרכיב את הרומן בחשאי מאוסף סיפורים קצרים, אך מקפיד לכנות את היצירה המוגמרת 'רומן רב-קולי' מפחד הסטיגמה.
"הקיום כאן, זה לא סוד, הוא תזזיתי ומלווה בתחושת בהילות נצחית. דומה לעיתים שהרומן, האיטי עד כאב, אינו מסוגל לספק מענה קולע לקופצנות ההיפראקטיבית של החברה הישראלית. ובכל זאת הקוראים נאמנים לרומן. עוד אנומליה מקומית?"
