זוגיות תגיע רק כשנלמד לאהוב את עצמנו, לבד
כשאורה המחמם של ההתאהבות דועך, מתעוררת חרדה מתחושת הריקנות וחוסר הערך העצמי שישובו לחיינו, כי אנחנו לא מסוגלים לאהוב את עצמנו בלי אישור חיצוני. כשזה קורה, אנחנו עושים הכל כדי להשיב לנו את אותה תחושת התאהבות ראשונית, אותה אנחנו מכנים בטעות אהבה
זה זמן מה שאני מביטה סביבי ושומעת את ייאושן של הרווקות. את הכאב, האכזבה והכמיהה המטורפת שסוף-סוף יגיע האחד שיעשה את הכל בסדר וישחרר אותן מאומללותן. הרווקות יקרות ללבי, אני מזדהה עם כאבן ומכירה את כל המשפטים שהן אומרות לעצמן בסגנון: "כשלי תהיה סוף סוף זוגיות, אדע להעריך אותה ולא אקלע לחיי נישואים משמימים כמו כולן".
אני מכירה היטב את התחושה שאי אפשר ככה יותר, את התקווה לשינוי שיגיע, מול הפחד שהוא לא יגיע לעולם. אני יודעת איך זה להתעורר כל לילה עם צמרמורת קרה שעוברת בכל הגוף, מדמיינת את עצמי כאשה מבוגרת, בודדה ואומללה.
אבל, אני יודעת גם איך זה להפסיק לסבול. לא בהכרח בגלל שהצלחת להיחלץ מביש מזלך כרווקה, אלא כי ניסית ומצאת שאפשר להמשיך לרצות משהו בלי לכאוב. הבנת שרוב הסבל שלך לא נובע מהמצב שלך, אלא מהדרמה והאומללות שאת יוצרת במו ידייך, ושדווקא אומללות זו היא שמרחיקה אותך, יותר מכל דבר אחר, ממטרתך.
כשאני מנסה להסביר את העניין לרווקות הסובלות, אני נתקלת הרבה פעמים בהתנגדות בהתחלה. דווקא נשים נשואות מבינות את מה שאני אומרת ביתר קלות, כי להן כבר יש זוגיות, אבל עדיין מלווה אותן תחושה של חוסר שלמות.
התחלתי להביט סביבי, ולהתמקד באותן נשים נשואות שבינינו, ומה שראיתי היה זהה ברוב המוחלט של המקרים: עייפות, עיניים כבויות, תחושת ייאוש ומעטה קבוע של כעס שבא לידי ביטוי בנימת קולן הצורמנית כלפי הבעל והילדים. מולן ראיתי גבר מרוחק, שמבט של עייפות התגנב גם אל עיניו שלו כששוב שמע את התלונה שבקולן.
התאהבות ראשונית היא לא בדיוק אהבה
למרות שאני מתארת כאן את עולמן של הנשים, אותה אומללות מרירה היא גם מנת חלקם של הגברים, גם אם על פני השטח הדברים נראים שונים. אם זה אכן המצב גם אצל אלו שכבר מצאו להן את האחד, האם המשמעות היא שנגזר עלינו לנוע תמיד בין מרירות על מה שאין, לייאוש ממה שיש? האם מערכת יחסים מספקת היא אוטופיה בלבד, ואם לא, כיצד ניתן להגיע אליה?
בשל אופיה של התרבות המערבית וחוסר המודעות של הורינו, כולנו גדלנו עם מידה כזו או אחרת של חסך ותסכול, שמקורם בחוסר יכולתם של הורינו לתת לנו את התמיכה הנפשית לה נזקקנו, ולקבל אותנו כפי שאנחנו. ההרגשה שמשהו חסר מביאה רבים לשלב חיפוש הזוגיות כשהם מלווים בכמיהה צורבת שיגיע כבר האחד או האחת, שיקבל אותם בדיוק כפי שהם, ויגרום להם לחוש שלמים ומסופקים, ויאפשר להם לאהוב את עצמם.
קצת אחר כך, כשהריגוש שבהתאהבות מתחיל באופן טבעי להתפוגג, אנחנו מרגישים שהדבר לו ציפינו שנים כה רבות עומד להיגזל מאיתנו. כשאורה המחמם של ההתאהבות דועך, מתעוררת חרדה מתחושת הריקנות וחוסר הערך העצמי שישובו לחיינו, כי אנחנו לא מסוגלים לאהוב את עצמנו בלי אישור חיצוני. כשזה קורה, אנחנו עושים הכל כדי להשיב לנו את אותה תחושת התאהבות ראשונית, אותה אנחנו מכנים בטעות אהבה.
כדי להתנער לאט אבל בטוח מתחושה זו, צריך ללמוד לזהות את השקר, אותו קול שטוען באזניכם שקיים אדם כלשהו המסוגל לגרום לכם להרגיש שלמים עם עצמכם. הרווקים ממשיכים לחפש אותו בכליון עיניים. "אולי הפעם?" הם אומרים לעצמם, או שוקעים בגעגועים, נאחזים באותם רגעים שחלפו ותמו, בהם הכל לרגע קט הרגיש מושלם.
הנשואים, כבתוך מלכודת, כבר יודעים בוודאות שבמקום בו הם נמצאים לא ישיגו את האישור ותחושת הסיפוק שהם מחפשים. "אולי טעיתי", הם חושבים, ו"עכשיו מאוחר מדי לעשות שינויים". הם נגררים לפלירטים וליחסים מחוץ לנישואים, אבל גם שם אינם מוצאים את התשובה לחוסר השקט המחלחל מבפנים.
בן אדם אחר לא יגרום לנו להרגיש שלמים
הבעיה אינה נעוצה בנסיבות, לא בגברים הלא רציניים, לא בבני הזוג שממדהימים הפכו לסתם מעצבנים, לא בחוסר היכולת 'לשחק אותה' על פי הכללים ולאו דווקא בשינוי בחירותינו והתחלה חדשה של מערכת יחסים.
כל עוד אנחנו ממשיכים להיאחז בהבטחה השקרית שיבוא אדם כלשהו ויגרום לנו לחוש שלמים, לעולם נמצא את עצמנו מאוכזבים. את ההוכחה לשלמות של קיומנו נוכל למצוא רק בתוכנו, ולשם כך, קודם כל, עלינו להפסיק לחפש אותנו מחוץ לעצמנו.
הצעד הראשון לשינוי המצב הוא אכן לזהות את ההונאה, אבל הוא אינו מספיק. רבים כבר חושדים באמת, אך לא מוכנים לקבל אותה. חוסר קבלה פנימית של הקיים, ושל דברים שלא ניתן לשנותם, היא תופעה כה נפוצה עד שהיא נתפשת כנורמלית, אף שלמעשה היא בגדר טירוף.
פעמים רבות אנחנו נלחמים, לעיתים במשך שנים, בדברים שלא ניתן לשנות, כמו התנהגותם של הורינו, מעשה שנעשה בעבר או קבלת העובדה שזה שאהב אותנו אינו רוצה בנו עוד. אנחנו נאחזים במה שכביכול היה יכול להיות אילו פני הדברים היו שונים, מתעלמים מהמחיר שאנחנו משלמים ומהכאב המתלווה למאבק הפנימי חסר הסיכוי.
האמת היא שאף אדם, לא הורינו, לא בני זוגנו ואף לא ילדינו, אינו יכול לספק את האישור לערכנו. כשאנחנו מכירים בכך, הציפיה והאכזבה המתלוות לכל מערכת יחסים קרובה נעלמות, וחמלה מופיעה כשאנחנו מבינים שכמונו, גם אלה שקרובים אלינו בסך הכל רוצים לקבל אישור לקיומם באמצעותנו.
כשהציפיה הבלתי מציאותית שאדם אחר יהפוך אותנו לשלמים מתפוגגת, אפשר ליצור זוגיות ממקום של בחירה, בלי תחושת תלות והיאחזות נואשת, אלא על בסיס חברות, משיכה ונתינה.
- שרון שחף היא מאמנת אישית,
מומחית לאימון רגשי.
