קול קורא לשארית השמאל
עכשיו, כשברור שממשלות ישראל מעולם לא התכוונו לשלום, הגיע הזמן שהשמאל הציוני יבוא חשבון על שיתוף הפעולה עם הכיבוש
ב-22 בספטמבר 1967, כמה חודשים אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים ובשיא האופוריה פורסמה בעיתון "הארץ" מודעה בתשלום של אנשי מצפן בזאת הלשון: "זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים, כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגד. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד".
בימים אלו שארית השמאל היהודי-ישראלי צועד המום במסלול הפגנותיו הקבוע ומנסה לאסוף את רסיסי שבריו המפוזרים ברחובות תל-אביב. לאחר שנים של ניסיון נואל להיות גם דמוקרטי וגם יהודי, גם סוציאליסט וגם תאב בצע, גם נאור וגם גזען, גם לוחם נגד הכיבוש וגם לוחם מצטיין בחיל הכיבוש, מבין השמאל היהודי שהוא
אולי זו השעה, שבה יבוא השמאל הציוני, חשבון עם עצמו, הרי רק בלקיחת אחריות מלאה על חלקו בטיפוח המפלצת הגזענית, טמונה היכולת של השמאל לתיקון עצמי. מה טעם יש, בלבנות מחדש שמאל אמיתי מהמסד לטפחות אם הבסיס עצמו נגוע בגזענות. המבנה של שמאל זה יראה כחזרה נצחית ומכוערת בנוסח הפרויקטים של אדריכלים יהודיים ביפו, כלומר נישול הערבי מביתו תוך כדי חיבה עמוקה לאוריינט שהוא מייצג. שילוב של מבני כוח קולוניאליסטים ארכאיים עם חומוס במבטא צרפתי.
לראשונה בהיסטוריה נפל בחלקו של השמאל היהודי בישראל, הזכות לקחת חלק קטן בגורל הנרדפות של הפלסטינים אזרחי המדינה וכך נוצרה הזדמנות שפלסטינים ויהודים יוכלו לשתף פעולה בבנית שמאל נחוש ולוחמני, שבונה את עצמו כתנועת התנגדות - המחבלת בלגיטימיות של הדמוקרטיה האתנוקרטית, תנועה לא אלימה אך מיליטנטית, דו לאומית ורב תרבותית הפועלת בתוך המדינה ומחוצה לה מצוידת בנחישות, אמונה, ואסטרטגיה ארוכת טווח וכמובן מנה לא קטנה של אירוניה עצמית.
44 שנים חלפו מאז פרסום אותה מודעה מיתולוגית של אנשי מצפן, חמישה מ-11 החתומים כבר אינם בחיים. בדיעבד, כל בר דעת יודע, שמילים אלו שנכתבו מיד אחרי הכיבוש היו הניתוח הפוליטי המוסרי והנבואי המדויק ביותר שנעשה בישראל. היה נחמד אם עמוס עוז א.ב. יהושע, שלי יחימוביץ וניצן הורוביץ, היו מזמינים את חיים הנגבי ושאר החתומים (החיים) לצוותא, ומבקשים בשם השמאל הציוני מחילה מאותו שמאל רדיקלי, שהם טרחו להוציאו מחוץ למחנה.
מי טמן את זרעי הגזענות?
הרי ההגונים שביננו מבינים כעת שהיה זה השמאל הציוני ולאו דווקא הימין, שטמן את זרע הגזענות בשיח הציבורי של המדינה, בן-גוריון הנהיג שלטון צבאי על חלק מאזרחי המדינה, רק בגלל מוצאם האתני וזו מיד אחרי שהם חוו טראומה לאומית של אובדן מוחלט. בית המשפט העליון הפקיר את הדמוקרטיה למען האתנוקרטיה ועוד לפני המדינה, השמאל היהודי דרש עבודה עברית והדיר את הפועל הפלסטיני ממקור פרנסתו. האמת, מה טעם יש בוויכוחים תיאורטיים אם מדינה יהודית ודמוקרטית, זה אוקסימורון או אקסיומה, במבחן המציאות והתוצאה, היום עומדים בצהרי היום שני הערכים הללו כיריבים זה לזה ואין שום יכולת לקיום משותף של השניים.
כך בניגוד לרצוננו, כל אחד ואחד צריך לבחור בין "מדינה דמוקרטית" "למדינה יהודית". אלו שכבר בחרו ביהודית, מנשלים באופן קבוע את הערבי מזכויותיו הבסיסיות וכעת הם גם מזנבים באחורי השמאל היהודי שעד לאחרונה שיתף איתם פעולה. לעומתם אלו שיבחרו במדינה דמוקרטית שוויונית כמודל הראוי, חייבים להיות מוכנים לקרב, ההפגנה השבועית בתל אביב כבר לא תספיק כדי להדוף את הרוע (אף פעם גם לא הספיקה). חושך חדש מפציע ואין בו רחמים. אנו מיעוט מבוטל, אך ייתכן
שאם נשבור את המחיצה האתנית ונעמוד יחד, ערבים ויהודים נגד הימין המתלהם נהפוך למיעוט בעל עוצמה, שכוחות הדמוקרטיה והצדק בעולם יתמכו בו. אולי יחד עם התוניסאים החדשים נהיה דור של מזרח תיכון חדש?...מרטין לותר קינג אמר פעם שרק בחשיכה אפשר לראות את הכוכבים. בואו נתפלל שהכוכבים שאנו נראה לא יהיו הטילים, שבמעופן מעל שמי תל אביב, בירות ועזה, יכריזו על מלחמת גוג ומגוג שהורישו לנו ממשלות ישראל במעשיהם. בואו נקווה שיהיו אלו ניצוצות תקווה למזרח תיכון שפותח את שערי ביתנו המשותף - לחיים.
לפנייה לכתב/ת 
