הפרטנר הפלסטיני החדש

ראשי הרשות הפלסטינית נתפסו בשעת עשיית מעשה אסור. התגובה של רוב הציבור הפלסטיני למסע ההזוי של מכירת קודשי פלסטין לישות הציונית, היתה זעם ותדהמה: זה לא ייתכן! איך הם יכלו לעשות לנו זאת? מישהו בוודאי כישף אותם! במחנות הפליטים ברחבי המזרח התיכון הישן, התעוררו מיליוני פליטים החיים בתוך תעלות ביוב ומתכלכלים משקי האורז והסוכר של אונר"א, מחלום בלהות. איך הם יכלו למכור אותנו כך? מנגד, התגובה הראשונה של ההנהגה בראשות אבו-מאזן תהיה הכחשה מוחלטת, כנהוג בבזאר המזרחי שמסביבנו.

מיליוני פלסטינים ברחבי העולם מקווים כי "מופע האימים" של סאיב עריקאת באל-ג'זירה

 והפרסומים ב"גארדיאן" אודות "המכירה הפומבית" של סוגיות הליבה האלמותיות לישראל, ב"מחיר מבצע", יתבררו בסופו של דבר כפאטה מורגנה.

כשראיתי את עריקאת מזיע ומנסה לשקר באולפן אל-ג'זירה, מהמארב שטמנו לו אנשי הערוץ, קשה היה שלא להיזכר בראיונותיו ברשתות האמריקניות באפריל 2002 בעת מבצע "חומת מגן", כששיקר לכל העולם על "אלפי תושבי מחנה פליטים שנטבחו על-ידי צה"ל". בשניהם הוא שיקר, אבל איזה הבדל?

מה מלמדים אותנו המסמכים שדלפו אודות המשא-ומתן על "סוגיות הליבה"? הם לא מלמדים שיש פרטנר פלסטיני. פרטנר פלסטיני הוא פרטנר שפיו וליבו שווים, לא מי שנותן בסתר ומכחיש בפרסהיה. הם מוכיחים בפעם המי יודע כמה, שמימוש האג'נדה הפלסטינית היא קנה רצוץ ותוצר רעוע של מאבק פנים פלסטיני חריף, שמעתה כנראה יהפוך גם לאלים. במרכזה, שלוש שתדלנויות: תומכי "זכות השיבה", תומכי "ירושלים הערבית" ותומכי ה"עמידה האיתנה" - כלומר, השבת שטחי ההתנחלויות.

הפער בין מה שרוצה העם לעומת מה שמחליטים נציגיו, מצביע על כך שההחלטות של ראשי הרשות ניתנו כלאחר יד, ללא גיבוי ותמיכה של רוב העם הפלסטיני, והמחיר מהחבורה הבלתי מייצגת הזאת עוד ייגבה. פוליטית - בוודאי. במקום אבו מאזן וחבריו הייתי מרענן את דרכי המילוט מהאזור.

שני קולות לפלסטינים

ברור שהוויתור על זכות השיבה של הפליטים, זכות "יצוקה בסלע", שתשיב אותם "בהמוניהם", ו"למקומות מהם גורשו" - כלומר, לתוך שטחי "הקו הירוק", נעשה כצעד טקטי לשם קבלת נתח ישראלי נדיב יותר בתחום הטריטוריאלי - על חשבון ההתנחלויות. שוב הוכח שתושבי הגדה המקוריים, המיוצגים על-ידי אנשים כאבו עלא וסאיב עריקאת תושבי אבו דיס, מרואן ברגותי מרמאללה, וג'יבריל רג'וב מחברון, גברו במאבק הפנים-פלסטיני על פליטי הפזורה המיוצגים על-ידי אבו-מאזן וחבורת הקצינים והפקידים שהגיעו בעקבות הסכמי אוסלו.

ה"צומוד", כלומר, העמידה האיתנה, שמשמעותה השבת "הקרקעות הגזולות", גבר על "אל עודה", כלומר, על זכות השיבה. התשלום, כך האמינו ברשות הפלסטינית יהיה בפרוק כמה שיותר התנחלויות ובמתן שטחים חלופיים מתוך "הקו הירוק". הישג פלסטיני? עתה יצטרכו לקוות שהרשות הפלסטינית עצמה לא תתפרק.

אבו-מאזן ינסה להכחיש, אבל לגבי מיליוני הפליטים, האמת תהיה שונה. 62 שנה נדרשו תושבי 66 המחנות ברחבי המזרח התיכון להמתין בסבלנות. "השחרור קרוב" נהגו לומר להם מנהיגי הפלסטינים. סיסמת "המהפכה עד לניצחון" של הפתח דחתה כל ניסיון קל לשקם את הפליטים, והיו לא מעט כאלו. ערפאת ואנשיו האמינו כי ביום בו יחוסלו המחנות - תחוסל הבעיה הפלסטינית ולכן התעקשו שהעוני, העזובה החברתית והעליבות ייראו בכל העולם כי "המחיר שווה", ובזכותם - פלסטין תהיה בסופו של דבר חופשית. והנה, יצא המרצע מן השק: מיליוני הפליטים במחנות, דור שני ושלישי ל"נכבה" נמכרו על-ידי ראשי הרשות הפלסטינית במחירי "סוף העונה". התגובות עוד תגענה.

עוד הוכח ש"הלובי הירושלמי", זה שלחץ לאי ויתורים בבירה הפלסטינית, התברר כחלש ביותר מבין השלושה. מזל שהלהיטות לקבל את מעלה אדומים ואריאל כשטחי חסותו, לא גרמו לאבו-מאזן להקים בית כנסת בהר הבית.

היום שאחרי ההדלפה

מה יקרה עתה? אבו-מאזן וחבורתו יכחישו את פרטי "הדילים" בהכחשה גורפת - שכן תכניהם נוגדים את ההוויה הפלסטינית, את העקרונות עליהם חונכו דורות של פלסטינים ויאשימו את כל העולם מלבד את עצמם, בהדלפה ובניסיון לתקוע טריז בין הרשות הפלסטינית לבין העם הפלסטיני. יחל מסע רדיפה של מי שהיו מעוניינים בהדלפה, ומוחמד דחלאן יהיה אחד החשודים העיקריים.

לכשיתפרסמו פרטי שיתוף הפעולה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עם צה"ל והשב"כ, ופרטים מביכים נוספים אודות עדכון הרשות הפלסטינית ב"עופרת יצוקה", העימותים בין הרשות לחמאס יגיע מטבע הדברים לשיא. לא מן הנמנע שאבו-מאזן ימנה ועדת חקירה להרגיע את הציבור או ינקוט בצעדים דרסטיים, כגון פיטורים והדחות כדי להרגיע את הרחוב.

מי שהדליף את המסמכים ביקש להביך את ראשי הרשות הפלסטינית, אך

 הוא גם רצה להחזיר את הגלגל הישראלי-פלסטיני לאחור. הוא השיב אותו לנקודה המקורית האמיתית של הפלסטינים, של אי ההתפשרות "על אף שעל מאדמת פלסטין", על "שיבת הפליטים ליפו, חיפה ועכו" ועל "שחרור ירושלים הערבית".

המדליף הצליח. העם הפלסטיני מסתבר לא נמצא עם מנהיגיו. מדינת ישראל צריכה להיות מרוצה שלא הגענו למימוש הסכם כזה,, שכן "אינתיפאדת הסיכול", שהיתה פורצת אז - היתה יכולה להיות הקשה מכל.

משה אלעד הוא מרצה ללימודי ביטחון לאומי במכללה האקדמית גליל מערבי ושירת בעבר במספר תפקידים בכירים ב"שטחים".