המרכז המבולבל
הימים הם ימי קונצנזוס. התהליך המדיני עדיין במבוי סתום. הכלכלה בסך הכול מתפקדת באופן סביר ורוב העם מצטופף לו במרכז - וצופה בנבחריו זזים ימינה ושמאלה
בעיני רבים המהלך של ברק בשבוע שעבר נחשב למאוס, ציני, אופורטוניסטי, אינטרסנטי ואפילו ברוטאלי. אבל מעבר לעובדה שהמהלך טלטל את מפלגת העבודה, הוא אינו שונה בהרבה ממהלכי פרישה ופילוג שהיו בעבר, שרובם ככולם היו בעלי ניחוח פוליטי-אישי. אלא שהמהלך של ברק ייחודי, מפני שהפעם לא היה אפילו ניסיון להתחבא מאחורי נימוקים שאינם אישיים. ההתפלגות ממפלגת העבודה היתה על טהרת ויכוח אלקטורלי-טקטי - האם עדיף להיות באופוזיציה או בקואליציה, מה שמחריף את התחושה שהמרכז הפוליטי הישראלי הוא בעצם מקשה אחת מבחינה רעיונית והפלגים שבו מפולגים באופן מלאכותי וחסר היגיון.
- הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
להלן מספר משפטים קצרים, שמשקפים את המצב המבולבל של המרכז הפוליטי בישראל: רוב חברי הליכוד בעד העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. זהו גם העיקרון שקדימה טוענת כי הוא מבדל אותה מהליכוד. העיקרון הזה מקובל גם על העבודה, על פורשי העבודה וגם על ישראל ביתנו שמוסיפה לרעיון חילופי שטחים על אוכלוסיותיהם. כולם מתנים את העיקרון בהסדרי ביטחון קפדניים. יש לזכור שיש חברים בקדימה שכמעט פרשו ממנה לטובת הליכוד. יש חברים בעבודה שהתפצלו מהעבודה כדי להישאר בממשלת הליכוד. יש חברים שנותרו בעבודה, למרות שדעותיהם הם כשל חבריהם שהתפצלו. יש חברים שנותרו בעבודה למרות שהם שוקלים להתפקד לקדימה, שרובם ככולם מחזיקים בדעות זהות לאלה של אנשי הליכוד. ויש שמועות על מפלגת מרכז חדשה...
המרכז הפוליטי בישראל נמצא במצב של תסיסה חסרת פשר. ישנה פרגמנטציה ערה ואנומליות אידיאולוגית שכלואה בתוך מפלגות מסורתיות או במפלגות אד-הוק שקמו למען מטרה שכבר אינה נמצאת על סדר היום. המרחק של דן מרידור מציפי חוטובלי, שניהם מהליכוד, גדול בהרבה מהמרחק של מרידור מעתניאל שנלר מקדימה. גם משטרית ובר-און המרחק קצר. בטח שמברק שעזב את מפלגת העבודה, אבל גם מהרצוג שנותר בה.
המיש-מש הפוליטי הזה שוחק את הבסיס האידיאולוגי של מפלגות המרכז בישראל, שמצדן מנסות בכוח להיאחז במשהו שיבדיל אותן זו מזו. אבל בתכל'ס, אין ביניהן הבדל. ובאין הבדל אידיאולוגי, הבחירה באחת מהן הופכת להיות על בסיס שבטי. משתנה. טקטי. לרוב אישי. לעתים סתם אקראי. פעם זה על ההתנתקות ופעם זה על הצורך להציל את תהליך השלום שבעצם לא קיים. לרוב ההבדל סובב סביב זהות המנהיג, מינו, תדמיתו או מידת הפופולאריות שלו, כפי שעיצבו לנו אותה פרסומאים מתוחכמים (ציפי או ביבי).
כמו בכדורגל
ההתגבשות המפלגתית נדמית יותר ויותר בקרב המצביעים לעולם הכדורגל. בא גנרל או איש עסקים, אקדמיה או מהתקשורת (שחקן וחופשי) - עושה סקר מה הכוח האלקטורלי שלו (שווי כרטיס שחקן), מקבל הצעות מכל שלוש המפלגות (מו"מ מול הקבוצות) ומחליט לאיזה מועדון, סליחה, מפלגה, הוא הולך. אחר כך הוא מקבל תפקיד, שם את הגופייה של המפלגה, ויוצא למגרש עם צרור טענות נגד המפלגות האחרות שאך לפני רגע שקל להיות חבר בהן. ברק, דליה איציק, פרס, וילף... פלא שבאווירה כזאת אין למצעי המפלגות שום משמעות?
מבלי שכיוון לכך, בהקמת סיעת "עצמאות", העמיד ברק מראה אל מול פניו של המרכז הפוליטי הישראלי כאומר: רבותיי, עזבו אתכם מהאצטלות האידיאולוגיות שבהן אנחנו מנסים להצדיק את קיומנו. יום אחד אני מנהיג של העבודה ומחר אני יכול להיות חלק מהליכוד. אנחנו חיים בעידן פוליטי חדש שבו הכול אישי. הכול אינטרסים. הכול מתנקז לשרידות פוליטית.
הימים הם ימי קונצנזוס. התהליך המדיני אינו נראה כמו משהו שניתן להבקעה כרגע, הכלכלה בסך הכול
מתפקדת באופן סביר ורוב העם מצטופף לו במרכז, תוך התבוננות בתנועות המיקרוסקופיות של נבחריו ימינה ושמאלה, במאמץ להבין מה הניואנסים שמבדילים ביניהם.
באווירה כזאת, המהלך של ברק אינו נראה צורם יתר על המידה. זהו המצב ועל ציבור הבוחרים של המרכז הפוליטי נותר להמתין למפץ גדול חדש שילכד את כולם תחת מפלגה אחת גדולה, או להמשיך ולבחור לפי כיוון הרוח בין הליכוד, קדימה, העבודה (שלא אמרה את המילה האחרונה שלה), או כל מפלגת מרכז חדשה שתקום ותיפול, תתמזג או תתפצל. בינתיים, שתהיה לכולם המשך קדנציה נעימה.
קובי מלוק, סופר. מחבר הספר "פעמיים חיים בבקשה" ומנהל בתחום ה-InternetTV
לפנייה לכתב/ת 
