רציתי שתכעסו למעני על הבוגד, כי אני לא יכולה
כשכתבתי שהוא ביקש שאתחשב ברגשות המאהבת, פחדתי לכעוס. כבר החלטתי מה אני עושה. העצות שלכם עזרו, ניערו אותי ועזרו לי להחליט, אבל עדיין, איפה הכעס. למה הכל אצלי כל כך שקט וכנוע
זוכרים שכתבתי לכם לא מזמן "הוא ביקש שאתחשב ברגשות המאהבת"? רציתי שתכעסו בשבילי, כי אני לא יכולה. אני רוצה שתכעסו בשבילי עכשיו, שאספר לכם על מה שהוא, בעלי היקר, עשה ועושה לי - ואתם תכעסו, תקללו ותצעקו במקומי...
כבר החלטתי מה אני עושה. העצות שלכם עזרו, ניערו אותי ועזרו לי להחליט, אבל עדיין... איפה הכעס. למה הכל כל כך שקט אצלי, כל כך כנוע. אני מכינה את עצמי כלכלית ומשפטית לרגע שאומר לו, וזה התירוץ שלי. אבל גם לתירוץ הזה אין מקום. כי כמו שאני מכירה את עצמי, גם כשאומר לו שזה נגמר אולי אני אכעס אבל מעט, מעט מדי ומאוחר מדי.
כעס עצור זה הרבה בשבילי. המילה שלי היא ויתור. ויתרתי ומוותרת תמיד, בלי להרגיש מרומה בלי להרגיש כעס. אם דברים פשוטים היו מביאים אותי לכעס, הייתי אולי מקבלת יותר. אם הייתי מציבה גבולות יותר ברורים ביחס לעצמי, אולי לא הייתי מגיעה למצב של פגיעות. אבל אני כמו ספוג, סופג וסופג ומתמלא, אבל תמיד יכול לקבל עוד. גם לספוג יש גבול, איפה הגבול שלו? בגבול של הספוג מה שקורה הוא זרימה. הוא הרי לא מתיז עליך בחזרה את כל מה שספג, הוא פשוט מתחיל לזרום, הכל מתחיל לזרום ממנו, לזרום דרכו, לעבור דרכו בלי שהוא ירגיש. הרגש נחלש נעשה זיכרון רחוק הכעס נגמר, הכאב, ובטח איתו גם האהבה.
אסור היה לי להיות ספוג, אבל הייתי, אסור לי להיות ספוג ולא אהיה. אני צריכה לבחור להיות משהו אחר. אנחנו כלי, ככה אומרים, כלי שנועד לקבל, אבל גם כלי נועד לקבל עד גבול מסויים, וגם הרבה לפני הגבול הכלי צריך לתת. לכלי יש גובה, עומק ושוליים, הוא יכול להכיל רק מה שיכול להכיל ולא יותר, אבל יכול לתת גם אם עדיין לא התמלא. איזה כלי אני בוחרת להיות היום?
חדר - אני בוחרת להיות חדר. חדר עם דלת וחלון. הדלת סגורה אבל לא נעולה, תמיד אפשר לנסות ולהיכנס. אני לא רוצה לחסום שום דבר מלהגיע אליי, אני לא רוצה לפחד מהבחוץ, ממה שלא ידוע לי, אני רוצה לאפשר לו לדפוק על דלתי ולהגיד לו תיכנס או תשאר בחוץ. ואם בטעות נכנס משהו מיותר, אני אעיף אותו החוצה, אפילו מהחלון. כי ברגע שהבנתי שמה שנכנס הוא לא מה שאני רוצה – הוא כבר לא יהיה בחדר שלי יותר. דרך החלון אני לא רק אזרוק דברים לא רצויים, אלא גם אתלה שלטים. דרך החלון אני אגיד את מה שחשוב לי להגיד, אני אוציא את הטוב שאני רוצה להוציא דרך החלון, אתן לאור להיכנס דרך החלון ולאוויר. וכשיהיה ממש עמוס אני אפתח את הדלת וגם את החלון ורוח תזרום ביניהם, ואני אחכה בפינה עד שהחדר שלי יהיה שוב נקי. באיזו פינה אחכה? יש לי פינה של אהבה – הפינה החשובה. יש לי פינה של אמת, יש לי פינה של עשייה ויש לי פינה של הבנה. ובאמצע החדר יש שולחן, שולחן של תוצאה. אני אוהבת את החדר שלי. אני חדר.
ואתה?
אני מדמיינת את עצמי כועסת עליך, צועקת, מכה בך באגרופים קפוצים, מקללת. איך עשית לי את זה, איך פגעת בי כך, איך ויתרת לעזאזל, איך ויתרת על האהבה שלנו. איך שיקרת כל כך הרבה פעמים במצח נחושה, גרמת לי להרגיש טיפשה, משוגעת וקטנה, כל כך קטנה, איך העזת להאשים אותי, להאשים אותי בשקרים שלך, להאשים אמא לשלושה שאין לה חשק בשבילך. כשהיה לי את כל החשק שבעולם לקצת מנוחה. אני איתם לבד כל הזמן, אתה אף פעם לא כאן ואתה מתפלא שאני נרדמת מוקדם מדי , שאני לא כאן בשבילך?
אני תמיד הייתי כאן בשבילך עושה, מרצה, מקווה מנחמת מעניקה ואוהבת. ואתה?
לא אכפת לך מכלום, כלום חוץ מעצמך. איך לקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה. רק עובדה אחת הפילה אצלי את האסימון, כשגיליתי במקרה שיומיים, כן, יומיים, שני ימים ולילה אחד אחרי שילדתי את הבת שלנו, הבת שלך! כשאני עדיין בבית חולים מחלימה מניתוח וממשבר נפשי, מנסה להרים את עצמי מנסה להתאושש, אתה כבר חוגג איתה בצימר...
אבל אני יודעת שכבר מאוחר, מאוחר מדי לכעס, ההחלטה כבר מאחוריי, מחכה רק לזמן שיעבור, מחכה להתמודד עם התגובה שלך כשאומר לך שאתה יכול ללכת. שאני לא רוצה אותך יותר ,שאתה לא שווה את הכאב. ולא, אני כבר לא אוהבת.
לפנייה לכתב/ת 
