'רק רציתי לרזות'. נעמי סיימה את תחרות איש הברזל

בסך הכל רציתי להשתתף בטריאתלון נשים. שם גיליתי את ההנאה המרובה הטמונה בפעילות גופנית, שממשיכה להניע אותי גם בחיים. בכל פעם יש אתגר חדש: ספרינט, אולימפי, חצי מרתון, מרתון, חצי איש ברזל. ועכשיו - להעז ולחלום על איש ברזל, כשלצדי בעלי וילדיי שתומכים, מפרגנים ומעודדים. ועוד איתי - הפרטנר שמושך, מדרבן ומחזק.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

"3 ק"מ נראו משימה בלתי אפשרית"

כל נושא הריצה החל ב"קטן". אחרי שתי הלידות הראשונות, עם משקל עודף ועיסוק בלתי פוסק בילדים ובבית, חיפשתי הזדמנות לרזות ולבלות זמן איכות עם עצמי. האפשרות היחידה היתה לצאת לריצה קלה באזור, כשיש "מבוגר אחראי" עם הילדים.

היה קשה מאוד, שלושה קילומטרים נראו משימה בלתי אפשרית. אבל יצאתי לדרך, ובכל פעם כבשתי עוד יעד אחד קטן. יום אחד החלטתי לנסות להציב יעד משמעותי - להשתתף במירוץ כפר סבא לעשרה קילומטרים, בעיקר כדי לשמש דוגמה לתלמידיי בתיכון רבין בכפר סבא.

המשכתי לרוץ ולהתאמן בחדר הכושר, כשהאפשרות להשתתף בטריאתלון נראתה רלוונטית אך ורק לטריאתלון נשים, פעם בשנה. בינתיים לא רכבתי וכמעט שלא שחיתי.

מסע לגילוי היכולות

לפני שש שנים, ליום הולדתי, קנינו אופניים יד שנייה והתחלתי לרכוב בשבתות. וכשרציתי להתנסות בתחרות גדולה ומעורבת נרשמתי לטריאתלון עמק הירדן - כל כך נהניתי!

אחרי תחרות נוספת עברתי למרחק האולימפי (1,500 מטר שחייה, 40 ק"מ אופניים ו-10 ק"מ ריצה). למסע הזה לגילוי היכולות הצטרף חברי הטוב רוני פילבסקי.

בתחרות באילת החלטנו שהגיע הזמן לעלות מדרגה, להתאמן לחצי מרתון בית שאן ואחר כך למרתון טבריה.

אם מישהו היה אומר לי לפני שש שנים שארוץ מרתון, הייתי אומרת שאולי - בחלום. אבל עם התמיכה והאהבה של בעלי ושל בני משפחתי, ועם חבר אמיתי שמושך אותי קדימה, רצתי מרתון! 

היעד הבא היה חצי איש ברזל שנערך בעמק הירדן ב-2010. הפעם ההיערכות היתה צריכה להיות מסודרת: התייעצנו עם ספורטאים שעשו את המרחק הזה ובנינו תוכנית שתתאים לאורח החיים שלנו, הכולל גם משפחה, ילדים ועבודה.

ב-300 המטרים האחרונים של התחרות ליוו אותי משה וילדיי. דמעות התרגשות זלגו על פני, גופי היה מלא אנרגיה ונפשי התמלאה אושר. לחוש את היכולת, ליהנות מהמאמץ ולהיות מוקפת באהבה - כל אלו נתנו לי להאמין ביכולות שלי, לדעת שאוכל להתמודד עם אתגרים באשר הם.

"הרגשתי שמעריכים אותי על המטרה". נעמי ורוני לפני הזינוק למים

איש הברזל - סיוט או חלום?

ואז, איש הברזל... סיוט בלהות או חלום קסום? איך ייראה היומיום ברמת אימונים מוגברת? איך אפשר לשזור את כל מטלות היום עם עלייה בעומס אימונים? הייתה דרושה החלטה משפחתית, מתן כתף של כל אחד.

לשמחתי, כולם נתנו אור ירוק ויותר מכך - הרגשתי שהם מעריכים אותי על המטרה. נותר רק לצאת לדרך. מטלות הבית לא משתנות: הבישולים, הכביסות, העזרה בשיעורים ותשומת הלב לצרכים של כל אחד מבני המשפחה. השתדלתי שכל אלו לא ייפגעו למרות העומס הפיזי והנפשי.

המסע לאיש הברזל קשה. השילוב של אימונים, משפחה ועבודה אינו פשוט. הייתי שמחה אם יכלו להיות שעות נוספות ליום. כדי להספיק את הכול תכננתי את לוח הזמנים כך שאצא לאימון רכיבה, אחזור הביתה להחליף לנעלי ריצה, אכניס כביסה למכונה, אצא לריצה ואחזור היישר להכנת ארוחת שבת למשפחה. היה שלב שבו רציתי לחזור לאימונים "נורמליים" למרחקים סבירים, אבל ידעתי שיש מטרה ושאני צריכה להגיע אליה מוכנה.

כשהתקרב מועד התחרות הורדנו את עומס האימונים ואז צפו החששות: האם אני מוכנה? האם הגעתי לנפחים ולעומסים המתאימים? האם אשרוד את האופניים? את המרתון?

שעה של קסם

עכשיו, לאחר שחציתי את קו הסיום, המילים המתאימות לתאר את מה שעברתי הן: ארוך, קשה, קסום, מרגש ומדהים. הזכות לראות את הזריחה בעומדי על קו המים מתוחה לקראת הזינוק, השחייה בים האדום למרחק של 3.8 ק"מ, היציאה מהמים כשמשפחתי וחבריי עומדים ומעודדים, היציאה ל-180 ק"מ רכיבה על האופניים בעלייה קשה... עם כל אלה עלו החששות, האם אעבור את העלייה בשלום? האם אגיע לנאות סמדר במצב טוב ואקבל מהמשפחה אנרגיה להמשיך?

בנאות סמדר זכיתי להפתעה מדהימה. הם הכינו לי שלט שנתן לי כוחות לחזור שוב ללב המדבר ולהתמודד עם תנאי הטבע, עם החזרה הכמעט בלתי נגמרת לעין נטפים, עם התהייה איך אשרוד את המרתון.

בתחנת ההחלפה קיבלתי טיפול של מלכה. לקחו ממני את האופניים, חלצו את הנעליים, ציידו אותי בחום ובאהבה ושלחו אותי לדרך. שעת הדמדומים מעל מפרץ אילת היתה חוויה מדהימה, שעה של קסם. 

התקדמתי לציר אבוקדו וידעתי שהילדים, משה וחברים יחכו לי שם. התקבלתי בתרועות גיל. לשמחתי הצטרף אלי משה ודאג לכל פרט כשפנס על ראשו ועל גופו פאוץ' המכיל כדורי מלח, בוטנים, תמרים, ג'לים ומים.

"ידעתי שהילדים יחכו לי". אופיר, עידן וליאור מתחת לשלט העידוד

"בקילומטר ה-33 כלו כוחותיי"

רצנו ביחד ובכיף, כולל טלפונים מחברים, עד ל"קיר". בערך בקילומטר ה-33 כלו כוחותיי. לא הצלחתי להזין את עצמי כראוי כמעט כל הריצה והגוף התרוקן. ניסיתי לאכול, אבל לשווא. עברתי לריצה והליכה לסירוגין. למזלי ולשמחתי, משה היה איתי ודאג שלא אפול. המחשבה שהילדים שלי מחכים לי לשני הקילומטרים האחרונים החזירה לי את כוחותיי. הם פגשו אותי מלאי מוטיבציה וביחד רצנו עד קו הסיום, כשהם מספרים בדיחות ומנסים להצחיק אותי.

חציתי את קו הגמר היישר לזרועותיהם של חברים טובים מעודדים ושל אבא שלי,

 שהצטרף אלינו מלא התרגשות. אני עדיין לא מאמינה שסיימתי את איש הברזל! השמחה עם משה, הילדים, אבא, רוני והחברים היתה אדירה.

בזכות המסע הזה למדתי המון על עצמי, בעיקר על יכולותיי, אך גם על אהבתם הגדולה של בני המשפחה והחברים. אני מודה על החברות המדהימה עם רוני שהובילה אותי ל"שיאים" חדשים ועל האפשרות לראות את גאוות ילדיי בסוף כל תחרות, את החיוך של משה לאורך המסלול, את האנשים והנשים שהחלו להתאמן בעקבות שיחות איתי.

אני מאמינה שבזכות הפעילות הגופנית אנחנו מתרגלים תחושה של עמידה ביעד, הצלחה, הנעה גדולה ואושר. התחושות האלו יכולות להשפיע על כל דבר אחר בחיינו.

נעמי וינשטוק סיימה את התחרות "ישראמן נגב" בתוצאה 14:58:25 שעות, מקום חמישי בקרב הנשים.