לא רק קלינים: פסיכולוג מומחה יוכל לטפל נפשית

בחוגי הפסיכולוגיה על תת-ענפיה סערו לאחרונה הרוחות בעקבות שינוי שהוכנס בדצמבר האחרון בחוק הפסיכולוגים, שלפיו "לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא מומחה". ההמשך בחוק המקורי, המציין שמדובר אך ורק ב"פסיכולוג קליני", נמחק. משמעות הדבר היא שאם עד היום מבין הפסיכולוגים רק פסיכולוגים קליניים היו מורשים לעסוק בפסיכותרפיה (טיפול נפשי), הרי שמהיום כל פסיכולוג בדרגת "מומחה" רשאי להעניק טיפול בתחום מומחיותו. זהו לכאורה תיקון פעוט, אבל משמעותו רבה למקצוע הפסיכולוגיה.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet 
  

פסיכותרפיה ללא רישוי

שנים רבות לפני החוק התקיימו ויכוחים ודיונים, חלקם רוויי אמוציות, על זכותם של פסיכולוגים שאינם קליניים לעסוק בפסיכותרפיה. ב-1977 נחקק בארץ חוק הפסיכולוגים, הקובע כי מועצת פסיכולוגים הממונה על ידי משרד הבריאות תקבע את הליך הרישוי של פסיכולוגים.

החוק קבע גם כי רק מומחים בפסיכולוגיה קלינית יורשו לעסוק בטיפול נפשי. מומחים בתחום החינוכי, השיקומי, הרפואי וההתפתחותי העוסקים בהתערבויות דומות נשארו מחוץ לרישוי הזה.

במקביל, בישראל אין חוק המגדיר מי רשאי ככלל לעסוק בפסיכותרפיה. כך יצא שעובדים סוציאליים עם תואר ראשון, יועצים חינוכיים וכל אדם המגדיר את הכשרתו כמספקת לעסוק בפסיכותרפיה יכולים לעסוק בה, בעוד שלפסיכולוגים חינוכיים או שיקומיים שסיימו התמחות ורכשו ידע בתחומים טיפוליים אסור לעסוק בכך. ויכוחים בין פסיכולוגים מתחומי המומחיות השונים מנעו עד היום את שינוי המצב.

החידוש: כל פסיכולוג מומחה יכול לטפל

השינוי הנוכחי בחוק מאפשר גם לפסיכולוגים מומחים בתחומים שונים לעסוק בטיפול. עם זאת, הוא קובע כי כל מומחה יעסוק בטיפול רק בתחום מומחיותו, והכוונה בעיקר לפסיכולוגים חינוכיים, התפתחותיים ושיקומיים שרכשו ידע בתחום הפסיכותרפיה.

התיקון מסדיר את הנושא בין הפסיכולוגים, אך עדיין לא פותר את המצב שבו רבים שאין להם ידע והשכלה הולמים יכולים לעסוק בפסיכותרפיה ללא רישוי.

לדעתי, הבעיה העיקרית בחוק בצורתו הקודמת אינה ההתניה שלפיה רק פסיכולוג קליני יעסוק בפסיכותרפיה, אלא ההתניה המקדימה הקובעת מי יהיה פסיכולוג קליני.

כידוע, אדם אינו יכול להתחיל התמחות קלינית אם לא סיים תוכנית לימודים קלינית בתואר השני. אין ספק שיש היגיון בהתניה זו: לכל מקצוע יש דרישות מינימום. הטענה שזאת התשתית הנדרשת לפסיכולוג קליני הגיונית, אך ברגע שבאה ההתניה השנייה האוסרת על מי שאינו פסיכולוג קליני לעסוק בפסיכותרפיה - מתעוררת בעיה. גם פסיכולוג חינוכי מומחה או פסיכולוג רפואי מומחה אשר עובד שנים במקצוע ולוקח חלק בהדרכות והכשרות רבות, לפעמים גם בלימודי המשך בפסיכותרפיה, לא יכול היה לעסוק בפסיכותרפיה. במקרה הטוב יכלו פסיכולוגים כאלו לעסוק ב"התערבויות טיפוליות", מעין שם מכובס המכשיר את ה"שרץ".

שני גורמים תסכלו עד כה במיוחד את הפסיכולוגים שאינם קליניים: 

• לפעמים הכשרתם והידע שלהם בטיפול בילדים ובני נוער לא נפלו מאלה של פסיכולוגים קליניים רבים.
• כל מי שאינו פסיכולוג יכול היה להתהדר בשלט "פסיכותרפיסט", גם אם השכלתו המקצועית נופלת מהשכלתם של הפסיכולוגים המודרים מפסיכותרפיה. כך, "יתרונו" של מי שאינו פסיכולוג הוא שאינו כפוף לחוק הפסיכולוגים, חוק שלמעשה מגביל לעתים את הפסיכולוגים יותר מאשר את בעלי המקצוע האחרים.
  

מורשת הגילדה ההיסטורית

ברור שטובת הלקוח היא נימוק חשוב, ומדינה מסודרת וחזקה תרצה להבטיח שרק בעלי מקצוע מיומנים ייתנו שירות. ברור גם שבעלי מקצוע מצפוניים ירצו למנוע מנזקקים לקבל טיפול בלתי הולם. מצד שני, כל מי שמכיר את ההיסטוריה של הגילדות המקצועיות מימי הביניים ואת מורשתן המודרנית, אשר רואה גם בהגנה על פרנסת החברים מטרה חשובה, יבין שהתמונה מורכבת.

התיקון עושה צדק עם בעלי מקצוע הגונים ומסורים, כאשר הוא מאפשר מעתה לפסיכולוגים חינוכיים, שיקומיים ואחרים לעסוק בטיפול נפשי. לדעתי, גם פסיכולוג שאינו קליני רשאי לעסוק בפסיכותרפיה, בתנאים של השלמת ידע, צבירת ניסיון תוך קבלת הדרכה, השתתפות בהשתלמויות ולמידה פורמלית.

אני מאמין שמומחים שלא צברו ידע ומיומנות בפסיכותרפיה לא יציעו את שירותיהם בתחום. מדובר בחברים בכירים במקצוע שזכו למעמד מומחה והם מסוגלים לשפוט את יכולתם ואת התאמתם לתפקיד. אם יימצאו חלילה חריגים, הרי שהם עוברים על כללי האתיקה וכפופים לסנקציות.

מה יוצא לציבור מזה?

מעתה, יותר בעלי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה יוכלו

 לעסוק בטיפול, כך שניתן יהיה לקבל שירות מגוון יותר מצד אחד וממוקד בנושא מצד שני. עם שינוי החוק ניתן יהיה להתרכז בהכשרה טובה למי שרוצה ומסוגל לכך, ותחומי המומחיות יקבלו תנופה: פסיכולוגיה חינוכית, התפתחותית ושיקומית יהפכו יוקרתיות ומבוקשות יותר.

ייתכן שכעת ניתן יהיה לקדם חקיקה שתקבע מי רשאי ככלל לעסוק בפסיכותרפיה ותמנע מהתחום להיות פרוץ. הפסיכולוגים שרבו ביניהם לא היו פנויים עד עכשיו לקדם את חוק הפסיכותרפיה, ואולי עתה יפעלו לחקיקתו. אז לא יוכל לעסוק בטיפול מי שאין לו הכשרה מספקת, והציבור יהיה מוגן. 

פרופ' עמירם רביב הוא פסיכולוג קליני חינוכי, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה.