קינאתי בה, ועכשיו פוחדת להישאר בודדה כמוה
לזמן מה חשבתי שיש לי יתרון עליה כי אני במערכת יחסים ארוכת טווח, והיא עם כל הידע שלה והתואר השני, לבד. מצד שני שוב הרגשתי אפסית, כי לה לפחות היה את האומץ לצאת ממערכת יחסים שלא התאימה לה ולהיות חופשייה
במשך כל גיל העשרה שלי הסתכלתי עליה בהערצה. איזו אשה נבונה מולי, איזו אחות. יפת תואר, מלאת שמחת חיים, גאונה ואצילית. הנה היא כבר בסיום התואר השני, הגאונה של המשפחה, אומרים עליה שיש לה תחת ללמוד. היא מסודרת להפליא וחייבת לסיים כל דבר שהיא מתחילה, מחושבת כזאת.
היא אחד האנשים היותר צמאים לידע שאני מכירה, תמיד דואגת להקיף עצמה באנשים נבונים. קינאתי בה בילדותי על כך שהיא כזאת, ואני, אני מחפפת, ילדת רחוב, סוס פרא שלא ניתן לאלף. מתחילה ולא מסיימת, פה טיול, שם טיול, והנה חלפו להן שלוש שנים ורק עכשיו חזרתי ארצה. אני לא מחושבת במיוחד ודי אוהבת לחיות על הקצה. לו היה לי קצת ממה שיש לה, רק קצת.
עד לא מזמן, עברה לי מידי פעם בראש מחשבה קצת מעוותת: היא בדיוק נפרדה מבן זוגה, ואני ניהלתי מערכת יחסים ארוכת שנים. פתאום היה לי יתרון עליה, פתאום הרגשתי מלכה. הרי מה שווה כל השכל הזה כשאין לך מישהו לישון לצידו בלילה, ולחלוק איתו את הידע הרב שצברת.
הרגשתי מנצחת להגיע איתו לארוחות שישי, כי עכשיו בשעת הלחץ של המשפחה, הכל כבר סגור. אני מסודרת, אני ברת חיתון.
האמת, הרגשתי אפסית, כי בעצם שוב קינאתי בה, שהיה לה אומץ לעזוב את בן הזוג שלה ולהיות לבד, על כך שהיא היתה כל כך אמיצה אחרי שנים לקום וללכת מהמקום המתעלל הזה. ואני, הייתי יושבת בשולחן וכל כך רוצה להיות במקומה, חופשייה.
היא מבינה שעכשיו הפשרה תצטרך להיות גדולה יותר
ועכשיו גם אני לבד, חושבת שאני במסלול הנכון לחיי רווקות מושלמים. אמריקנו עם חלב חם בצד, שני כלבים והרבה סדנאות וספרים להעשרת הנפש, או איך שלא נקרא לזה. אני שם, זה קורה לי, השאלה 'מתי תתחתני' הגיעה גם אליי. ברכות לזיווג הגון וטוב, נסיעות לכותל ותחנונים אינסופיים לאלוקים, שימצא לנשמתי את הזיווג שלה ולא ייתן לה להתהלך ביקום מקביל.
אני מתבוננת בה לעיתים, מסתכלת בעיניה העצובות ורואה שהיא מייחלת לזוגיות. אני רוצה את זה כל כך בשבילה. אני רואה איך היא סולדת מכל הצעות השידוכים, איך כשמתקרבים החגים היא נכנסת לחרדה איומה. ועכשיו, אני לא מקנאה בה עוד. לא רוצה להיות במקום הזה יחד איתה, לא רוצה להיות לבד.
אני מרגישה את זה, את הבררנות מתקרבת, כי אני יודעת מה אני רוצה ואני לא מוכנה להתפשר. פתאום נראה לי שיש לי זמן, את כל הזמן שבעולם להקים משפחה, אבל בפועל הזמן רץ. ואני יודעת שגם היא חשבה ככה, ונברה בנפשה כדי להבין מה היא רוצה. ודווקא בגלל שהיא מבינה כל כך, ואולי בגלל שכעת הפשרה כבר צריכה להיות קצת יותר גדולה ממקודם, היא עדיין לבד.
טוב לי עם הלבד שלי, הוא מעצים ומפתח אותי. פתאום יש לי זמן ומקום לעצמי ולאנשים יקרים, יש לי תחומי עניין חדשים. מצד שני, הלבד שלי גם מפחיד אותי. רק שלא יתקרב אליי יותר מדי, שלא יהרוס אותי.
שיקרתי להורים, ובעיקר לעצמי
אני חושבת על עוד כמה חודשים, כשאצטרך לחפש לי דירה אחרת, ועל פסח שקרב ובא, ואין לי לאן לברוח יותר, ואין דרך להתחמק מארוחות משפחתיות. לא בא לי לשבת בשולחן הגדול, עם שני הורים שלבטח שואלים עצמם מה עשינו בעולם הזה, שאחת רווקה והשנייה גם כן.
אני חושבת על כל הפעמים ששאלו אותי, נו מתי חתונה? והייתי משקרת להם, ובעיקר לעצמי, כשעניתי שזה יקרה עוד מעט. וכל הפעמים ששאלו מה עם ילדים, ואמרתי שאני לא בעניין. אבל עכשיו, אני כל כך רוצה להקים משפחה, עם שותף אמיתי ואמיץ לחיים.
הנשמה בוערת בי. שורף לי בלב, אבל אני יודעת שיש משהו בשיעור הארוך הזה שעושה רושם שאינו רוצה להיגמר. זה שיעור נצחי ואין לי אפשרות להבריז ממנו, נדרשת נוכחות מלאה. באוניברסיטה הפתוחה אמרו לי שאני כבר לא יכולה לעבור מסלול, מימשתי את האופציה שלי.
המזכירה אמרה לי, 'תסיימי את התואר, עוד כמה שיעורים טובים את שם'. התבאסתי, אבל מה כבר יש לי לעשות. בזבזתי כל כך הרבה זמן על התואר הזה, אז שלא נסבול ונסיים אותו לפחות בהצטיינות דיקן?
