למה לי למתוח ביקורת על חיי האהבה שלהם?
חשבתי מה יש בי שגורם לחברותיי לספר לי דברים ומיד להתכונן לתגובה שיפוטית זועמת. הבנתי שכולנו עסוקים במתן ביקורת והערות זה לזה כל הזמן, כאילו היינו חלק מפאנל ענק בתוכנית ריאליטי אינסופית. הגיע הזמן לתת לאנשים לעשות מה שטוב להם, ולא מה שכולם חושבים שנכון ומתאים
לברית של אילן ואביאל הגעתי 40 דקות לפני שחתני השמחה הקטנטנים והוריהם המדושנים מעונג הואילו להגיע. כשהם נכנסו, בג'ינס וחולצות שחורות הבנתי שגם התלבשתי בהשקעה יתרה. תרמו לתחושתי מבטי האורחים שהחלו לזרום למסעדה רחבת הידיים, תוהים מי זו הבחורה בשמלה, שנראית כאילו תעתה בדרכה לחתונה, ולא באירוע ססגוני בפאתי פתח תקווה.
לכן, כשליהיא ניגשה אליי, היא תפסה אותי לא מוכנה בעליל. "ש-לום", פניתי אליה בטון ארוך ומודגש, שאני שומרת לברית של אמהות נוירוטיות טריות. "מ-זל טו-ב" הטעמתי כל הברה, למרות ששיערתי שזה התחיל להעיק כבר במילה שלום. ליהיא תפסה לי את היד בתנועה ספק אסרטיבית ספק אלימה. כנראה שגם היא חושבת, שהטון ההיתולי צריך להפסק לאלתר.
"רציתי לומר לך שאני לא מיניקה. כן, מה ששמעת", אמרה ליהיא בנחרצות.
הבטתי בה מופתעת. "אני רואה את זה", פסקה ליהיא בהפגנתיות.
"את מה?" לא הבנתי.
"את זה", אמרה והביטה בי בייאוש. "את הפליאה שלך, את האכזבה ממני. אבל ככה החלטתי".
אני קוטעת אותה בטרם תפלוט לחלל האוויר עוד צרור משפטים שלא אבין, "אל תעלבי, כן? אבל למה את חושבת שאכפת לי? באתי לשמוח אתך בברית, פחות קריטי בעיניי איזה חיתולים את עומדת לבחור לקטנטנים, סופגים או לא סופגים, הנקות, בקבוקים. את הבוס. חוץ מזה, אני פה כבר שעה או נצח, ומה שמטריד אותי הוא תפריט הקוקטיילים שאפשר להשיג בברית של שישי בצהריים".
ליהיא משקשקת אבקת קסמים אל תוך בקבוקים בצבעים פסיכדליים כמו רוקחת מדופלמת ופותחת בהסבר: "את לא מבינה" היא אומרת בלחש, "מאז שהחלטתי לא להיניק אני רק שומעת כל היום טרטור אינסופי על איזו אמא רעה אני, איך לא אכפת לי מהילדים וכמה אני אנוכית".
היא מפסיקה לרגע כדי לנשק איזו דודה שמגיעה, "חכי שגליה תראה את זה", היא ממלמלת ומצביעה על הדודה שמתרחקת לאיטה. ובאמת, במהלך האירוע, שעה שהאם הטרייה ובעלה שלפו בקבוקים ואחזו כל אחד בתינוק מתוק אחר, התגובות המרנינות החלו להגיע לאוזניי.
מישהי פתחה בנאום על נשות קריירה שמחפשות קיצורי דרך
אחת סיפרה שהיניקה את ארבעת ילדיה, שיהיו בריאים. היא טרחה לספר כמה הם מוצלחים ואיפה הם היום, כלומר, היכן הם פיזית, ברגע זה. היא התפארה שעה ארוכה, כאילו העובדה שהיניקה את דני הקטן גרמה לכך שהתקבל לקורס הטייס הנחשק. את העובדה שגם נשר ממנו ציינה בפורום מצומצם יותר ובשקט. "כנראה בגלל שהפסיקה להיניק אותו מוקדם מדי", קרצה אליי צעירה מיואשת אחרת. חייכתי בשתיקה.
הגדילה לעשות חברה אחרת, שפצחה בנאום חוצב להבות על נשות קריירה שמחפשות קיצורי דרך. ממש הרצאה פוסט מודרנית עם מאזטים בצד. האם מישהי מהנואמות המהוללות חשבה לרגע, שמה שהתאים לה לא בהכרח מתאים לאחרת?
יומיים לאחר מכן, נפגשתי עם חברתי אלה בגלידריה. טפטפנו גלידה צבעונית על מפיות מקומטות ומשב רוח של משהו טוב הורגש באוויר. "אני מבקשת שלא תכעסי", אמרה אלה והשפילה מבט. הבטתי בה, כמו מסמנת לה להמשיך. "זוכרת שסיפרתי לך על כפיר, הבחור הלא רציני?"
"כן", אמרתי חרש, מניחה לה להתקדם בסיפור.
"אני ממשיכה להיפגש איתו", אמרה וכבשה חיוך. "אני יודעת מה תגידי", אלה הוסיפה ולא נתנה לי לומר דבר, "אבל זה מה שבא לי כרגע. אפילו שאת וכולם צודקים ושמגיע לי מישהו רציני, בין העבודה התובענית והתואר שדורש המון, זה מה שמתאים לי. קליל, נחמד, פשוט. ללכת איתו לסרט ואז לא להתראות שבוע. לא להטריד את עצמי במחשבות מיותרות איך אני מארגנת את הלו"ז וגוררת אותו לארוחה אצל סבתא".
בדרך הביתה אחרי שאיחלתי לאלה הצלחה מתוקה עם כפיר, גור האריות והזאב הבודד, שקעתי בהרהורים. תהיתי אם יש בהתנהלות שלי משהו מרתיע, שגורם לחברותיי לספר לי דברים אישיים שנויים במחלוקת ומיד לנטרל את תגובתי הזועמת. הרי כשם שקטונתי מלהביע עמדה בנוגע להרגלי האמהות של ליהיא, גם חיי האהבה של אלה מחוץ לביקורתי השיפוטית. רק שתהיה שלמה עם עצמה ומאושרת. זה מה שחשוב, לא?
המפוטר הטרי חושש ממה שהמשפחה תגיד
צלצול טלפון קוטע את חוט מחשבתי, מיסטר התקשר. "מה קורה?" אני שואלת והוא מעדכן שהוא בדרך לבקר את י', החבר הטוב. "פיטרו אותו, ואני חייב לעודד אותו, הוא כולו מבואס. עוד שבועיים החתונה של אחותו והוא מתבייש, את יודעת, שעכשיו כולם ידברו על זה שהוא מובטל".
מיסטר ניתק, ואני נותרתי עם הנייד ביד, מנסה להבין את פשר הסיפור שסיפר לי זה עתה. בן אדם איבד את עבודתו, שזה דבר מתסכל לכשעצמו. אחותו מתחתנת, אירוע משמח לכל הדעות, ומה שמטריד אותו הוא מה יגידו הדוד והדודה מעפולה לשמע העדכון בדבר מצבו הפיננסי. זה מה שיעניין אותם, חשבון העובר ושב שלו, שבקרוב יהיה יותר חשבון הולך ונעלם?
אז הבנתי: זו לא אני, זה אנחנו. זו כל החברה, האופפת אותנו. כולנו שופטים ונשפטים כל הזמן, כאילו היינו פאנל שופטים בתכנית ריאליטי, הקוטל מתחרים באבחת משפט מושחז בדרך אל הפרס הנכסף.
אבל מהו אותו פרס עלום? האם אמא שתלך לפי כל הכללים, עצות הסבתא והמדריכים, תזכה בתואר "אם השנה"? האם מי שתלך על בטוח במערכת יחסים רגילה בה מקפצים מחברות ואירוסים למשכנתא במודיעין מבטיחה לעצמה זוגיות מושלמת לעד? אולי אלה היא זו שתצחק אחרונה ובינתיים נהנית ממערכת יחסים במשקל נוצה, אולי דווקא קלילות תביא בהדרגה לשלמות?
ומי אמר שפיטורים הם אות קין חברתי? שנים שהחברה שי' עובד בה מנצלת אותו ואת שאר חבריו למחלקה, אולי השינוי שנכפה עליו יוביל אותו למחוזות חדשים. האם באמת מה שמשנה זה מה שיחשבו עליו קרובים שלא ראה שנים מעל בופה של עוף ברוטב תאנים?
"גם את שופטת כל הזמן, ככה אנחנו בנויים"
יכול להיות שמרוב שאכפת לנו כל כך מ"מה יגידו השכנים", אנחנו נשארים מקובעים, מפוחדים ומתוסכלים. נזכרתי בשכנה שלי, עם השיער הכחול, שמזמן מלאו לה 40. כשראיתי אותה במחלצותיה החדשות היא לא השתיקה אותי, לא ביקשה שלא אכעס וגם לא התנצלה או התוודתה על הפחד שלה מהווטו שיטיל עליה הבעל או בתה המתבגרת שתמחה על כך שנגזל ממנה עוד אקט התנסות מרדני.
היא רק חייכה אליי במעלית כשאמרה: "יפה, לא? היום עשיתי, נראה לי מדליק" ויצאה מהלובי, לא מחכה לתשובתי, לאישורים. בלי שאלות והסברים.
כשאני נפגשת עם אמא שלי בבית קפה אחרי העבודה אני שוטחת בפניה את התיאוריה שלי על שיפוטיות ואנשים שלא יכולים לשבוע ממנה, רק מחליפים תפקידים משני צידיה, במעין מחול שדים שאיננו נגמר לעולם.
"זה טבע האדם", היא אומרת. "גם את שופטת אחרים כל הזמן, ככה אנחנו בנויים".
"אני לא", אני פוסקת, מנסה לשכנע בעיקר את עצמי. "שכל אחד יעשה מה שטוב לו".
"אני שמחה לשמוע" היא אומרת, "כי יש לי משהו לספר לך, מבטיחה שלא תכעסי?"
לפנייה לכתב/ת 
