על המשוטט והמעופף
בימים אלה מוצגים בסינמטקים שני סרטים ישראליים מסקרנים. "המשוטט" של אבישי סיון ו"טיארה" של טומי לנג עוסקים שניהם במשפחה במשבר. שמוליק דובדבני ממליץ
שני סרטים ישראליים בלתי שגרתיים, הראויים לתשומת לב, מוקרנים בימים אלה בסינמטקים. "המשוטט" של אביבי סיון ו"טיארה" של טומי לנג צומחים מתוך השוליים של התעשייה המקומית, ומעידים על התבססותם של אלה בתוך מערכת הקולנוע הישראלי.
מושך בציציות
מאחורי סיון מספר סרטים אקספרימנטליים (סדרת יומני הקולנוע האישיים, "טלנובלה של קולנוען בהקפאה"), ועבודות מגוונות בתחום האמנות הפלסטית. אשתקד היה זה הסרט היחיד שנבחר לייצג את ישראל בפסטיבל קאן, במסגרת "שבועיים של הבמאים".
ב"המשוטט" מסופר סיפורו של תלמיד ישיבה (עמרי פירר), בן למשפחה של חוזרים בתשובה, שעבר אפל מעיב עליה, ומתמודד עם בעיית פוריות וצורך עז לפרוק את יצריו. כמתבקש משמו של הסרט, מדובר בצעיר חסר מנוח ששיטוטיו הבלתי פוסקים מסמלים את הצורך שלו להיחלץ מסביבתו הסוגרת עליו כמו גם את חיפושיו הנואשים אחר גאולה.
מהתיאור הנ"ל אפשר להבין, שהחברה החרדית אינה כאן אלא מטפורה, ושסרטו על סף המופשט של סיוון עוסק למעשה באובססיה, בערעור של עולם המבוסס על ריטואלים קבועים, בריק פיזי ורוחני, ובתשוקה עזה שקשה להחניקה.
יש משהו מאוד פיזי בסרט של סיון, והתחושה היא לא פעם שרוח גיבורו הצעיר מבקשת לפרוץ גם את גבולות הגוף עצמו. אולי הוא מונע מתוך רגש אשמה הקשור באביו, ואולי - הסרט בתבונה אינו מרחיב - לא יחדל משוטטותו הרפטטיבית עד שיבצע חטא שיצדיק את ייסוריו.
מסע חיפוש עצמי בחוץ. מתוך "המשוטט"
כך או כך, הצילום הסטטי והמוקפד (עבודה נפלאה של שי גולדמן), העריכה המינימלית, הדיאלוג החסכוני ופניהם חסרות ההבעה של השחקנים, מעצבים בהדרגה מציאות קפואה, מטפיזית, שבתוכה הגיבור כמו מהלך בשנתו. האפקט המצטבר הוא של חיפוש אחר נוכחות "שמעבר" לתמונה הכמעט ריקה.
יהיו שיפטרו את "המשוטט" כלא יותר מתרגיל אסתטי החוטא ב"אמנותיות יתר". אחרים יתקשו להתמודד עם הלקוניות של מה שמכונה "דמויות" ו"סיפור". אך אלה מלכתחילה אינם קהל היעד של הסרט היפה והמיוחד הזה, שהצפייה בו מלווה בהתלהבות השמורה לגילויו של יוצר שמעניין יהיה לעקוב אחריו.
על הגובה
את "טיארה", שכתב וביים טומי לנג, ניתן להגדיר כסרט תיעודי אישי, עלילתי. לנג, שהתאלמן לפני כעשור, מעמיד סרט, שגיבורו הוא אלמן (רוברט הניג) המנסה לכונן קשר חדש עם פרקליטה גרושה (שלומית טריגר הגואל), ובמקביל מתמודד עם בנו המתבגר והמנוכר (דני לשמן), המוצא פורקן למצוקתו בעישון סמים.
לשמן והניג כאב ובנו בצל הטרגדיה. מתוך "טיארה"
הבחירה להפוך את הטרגדיה האישית לסרט עלילתי (שהופק במסגרת לימודי התואר השני של לנג בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב) מעניקה לתהליך היצירה ולתוצאה הסופית מימד תרפויטי שאינו נעדר גם מהסרטים התיעודיים האישיים שבהם מתמודדים הקולנוענים עם עברם, סביבתם וחייהם.
יתר על כן, ההתבוננות המרוחקת לכאורה הזו מטעינה את "טיארה" בערך מוסף, שכן היא מאפשרת ללנג מבט רפלקסיבי, ביקורתי, בסיפורו ובדמותו שלו, הממוקמת על קו התפר שבין בדיון וממשות. במיוחד אמורים הדברים באירוע דרמטי המתרחש בחלקו האחרון של הסרט, שהתהייה לגבי אמיתותו (או שמא מדובר בפנטזיה אפלה של היוצר עצמו) - מעניקה מורכבות ליצירה האוטוביוגרפית כולה.
המשפחה לאן? מתוך "טיארה"
העובדה שלנג משלב בסרט את תמונותיה, קברה וסרטים ביתיים בהשתתפותה של אשתו המנוחה, אינה מלווה בתחושה של נצלנות העולה לא פעם מהצפייה בסרטים אישיים, שבמהלכם הרחמים העצמיים וההתרפקות הנרקיסיסטית עוברים את גבול הטעם הטוב. לנג, בעזרת עשייה עדינה ומחושבת, משכיל להתגבר על הכשלים המובנים האלה.
לזכותו של "טיארה" - השם מתייחס לחיבתו הסימבולית של הגיבור לעפיפונים - עומד גם צוות השחקנים המצומצם שלו,
שכולל גם את רוני פוקס כבתה התיכוניסטית של העו"ד. רוברט הניג הוותיק, שעושה כאמור את בן דמותו של לנג וזכור מעשרות תפקידיו בתיאטרון, מתגלה פה כשחקן סרטים נפלא, רב ניואנסים, עשיר הבעה, ובעיקר בעל נוכחות סימפטית להפליא.
שני הסרטים הנ"ל אינם נהנים מתקציבי פרסום ויחסי ציבור, ונשענים על דיבור חיובי מפה לאוזן. נסו לצפות בהם בסינמטק הקרוב לביתכם.
