הסיפור הגדול שסופר שוב ושוב
לכבוד יום השואה הבינלאומי, הסופר ניר ברעם מראיין את פרופסור חנה יבלונקה על מחקר השואה, על דמויות הנאצים בספרות ועל זכרון השואה בישראל של כאן ועכשיו. בארבע עיניים
במקביל למחקרי המיקרו היסטוריה, שבוחנים סוגיות מאד ספציפיות בקשר למלחמת העולם השניה, אנחנו עדיין רואים מחקרים רבים שמציגים היסטוריה רחבה, מקיפה על הרייך השלישי והמלחמה. האם את סבורה שיש עוד טעם במחקרים רחבי יריעה, או שהסיפור הגדול כבר סופר שוב ושוב ועתה נותר באמת למקד את העדשה ביעדים ממוקדים?
"הכרוניקה של מלחמת העולם השניה והשואה היא מאוד משמעותית, כי צריך מחקר על הסיפור הכולל. אלא שלמרות העובדה שמחקרים חדשים רואים אור כל הזמן, עד היום לא ניתנה התשובה לשאלה המכריעה: איך זה קרה? איך קרה שבלב אירופה התרבותית, אולי העם התרבותי ביותר מגיע למסקנה שצריך למחות מעל פני האדמה עם אחר שלא באמת הרע לו. אני חשה שלא התקרבנו לתשובה לשאלה הגדולה, אולי ליקוי המאורות הזה פשוט בלתי ניתן להסבר סופי אחרון ומוצק. אותי, אישית, מאד מעניינת ההיסטוריה מלמטה, זו של האדם הקטן.
"לא מזמן הייתי בברלין בתערוכה שנקראת 'היטלר והגרמנים'. התערוכה עוסקת באנשים רגילים, לא במיוחד אנטישמים, לא אידיאולוגים מאד והמכתבים שהם כתבו להיטלר, למשל ליום הולדתו. עבורי זה היה עוצר נשימה, וזה כיוון המחקר שמעניין אותי בקשר לגרמניה".
אייכמן כקלישאה
בשנים האחרונות בזמן שעסקתי במחקר לרומן, הרהרתי הרבה בשאלת אלברט שפאר - האדריכל של היטלר ואחר כך שר החימוש - ובאתגר שהוא מציב לתיאוריות המוכרות. מצד אחד אומרים לנו: 'אי אפשר להבין את הנאציזם, זה מפלצתי, מעבר ליכולת ההבנה שלנו'. הטיעון הזה אינו מספק הרי. בקוטב השני ניצבת תיאוריית 'הבנאליות של הרוע' של חנה ארנדט, המתארת את אייכמן כאב טיפוס של הטכנוקרט הנאצי, המסור לתנועה הבירוקרטית, דקלמן הקלישאות.
אייכמן במשפטו ב-1961. לא היה רק פקיד קטן ואפור (צילום: לע"מ)
הבעיה בעיני היא שמאז, התיאוריה הזו משמשת מכשיר פרשנות נוח לניתוח דמויות נאציות. ואז יש לנו את שפאר: איש משכיל, ביקורתי, בעל כושר הבחנה, לא שטוף מוח, לפרקים הוא רואה את הברבריות שטבועה בנאציזם ועדיין משתף פעולה: שפאר מגלם את הבורגני הגרמני הממוצע, ואת התנהלותו ובחירותיו קשה לדחוס לתוך תיאוריה".
"שפאר מתאר בזיכרונותיו את הקסם העצום שעצרות המפלגה השרו עליו, את האופן שבו היטלר כישף אותו. תאר לעצמך אדריכל כישרוני כמו שפאר שפתאום מקבל מרחב אין סופי לבטא את כישרונו. זה מטבעו של כל אדם, לאו דווקא האדם הגרמני, להתפתות. חשוב על אנשים כמו שפאר בכל רחבי אירופה, הם הרי השתלטו על רכוש יהודי, קידמו את עצמם על חשבון היהודים.
"אני אומרת ששפארים כאלה, אנשים שרצו להגשים את עצמם בכל מחיר, היו לא רק בגרמניה ויש לבחון את התנהגותם באירופה כולה. לגבי הבנאליות של הרוע אני חייבת לומר דבר אחד ברור: אייכמן לא היה אידיוט, רחוק מזה. וגם לא דקלמן של קלישאות ולא פקיד קטן ואפור".
אז אני אומר שהתיאוריה לא מכילה את שפאר, ואת אומרת יותר מזה: התיאוריה לא מתאימה לאייכמן?
"אם בוחנים למשל את האופן שבו ניהל אייכמן את הסוגיה היהודית באוסטריה, מגלים איש בעל כישרון ארגוני רב. יותר מזה, אייכמן לדעתי היה אדם מאד מורכב. יש בו אופורטוניזם, אידיאולוגיה, הוא אדם בעל יכולת ביצוע מזהירה, וכושר לימוד מרשים. אגב, אפשר לראות שבתוך המחלקה היהודית של אייכמן היו אנשים שקיבלו החלטות שונות. היו כאלה שהחליטו לא לשתף פעולה. אני לא מקבלת את התפיסה שהאדם משולל יכולת בחירה, וגם לאייכמן היתה יכולת בחירה. ההצגה שלו כאיש חסר משמעות וגם כמעין אידיוט לא היתה נכונה מההתחלה".
אם מדברים על דמויות נאציות בולטות, מעניין ההבדל שבין היסטוריה וספרות. בניגוד למלחמת העולם הראשונה עליה נכתבו יצירות ספרות מזהירות, נזכיר שניים 'מסע אל קצה הלילה' של סלין או 'במערב אין כל חדש' של אריך מריה רמרק, דווקא על מלחמת העולם השנייה נכתבו פחות יצירות גדולות. אחת הבעיות היא בייצוג האדם הנאצי. הרהרתי בשני ספרים שראו אור במרחק של שבעים שנה, 'מפיסטו' של קלאוס מאן ו'נוטות החסד' של ליטל.
ספרו של ליטל. איך מייצגים בספרות אדם נאצי?
בשני המקרים יש גיבורים נאצים שונים מאד: אחד במאי תיאטרון סתגלן, והאחר משתתף פעיל ברצח היהודים. יש להם רק קו אופי אחד משותף: שניהם פרוורטים מבחינה מינית. יכול להיות שאיננו מספיק רחוקים כדי להתמודד עם דמויות נאציות מורכבות מבלי להשתמש בטכניקות כאלה כדי להרחיקן מהקורא? אולי בגלל זה הפרוזה מתקשה להתמודד עם התקופה?
"אני סבורה שבדור שלנו ואפילו עד היום, סופרים מתקשים לכתוב על דמויות נאציות בצורה מורכבת, בגלל שזה יכול לעורר את הרושם שיש בייצוג כזה מעין רהביליטציה למעשי הנאצים. גם היום השואה ומלחמת העולם השניה, עדיין מאוד נוכחים באירופה, חלף מעט זמן במונחים היסטורים, ועדיין יש סוג של רתיעה מהתמודדות עם דמויות נאציות מורכבות.
"במלחמת העולם הראשונה ההלם שפקד את העולם היה עז יותר. זו מלחמה שכל הצדדים דהרו אליה בששון, ונגמרה באסון אדיר, בהכחדתו של דור שלם. ואחרי המלחמה, אירופה חוותה משבר אמון גדול. משבר אמון בלאומיות, בסדרים החברתיים המוכרים".
הבנה שאין קשר בין קדמה טכנולוגית לקדמה מוסרית, אולי להפך.
"אכן, ערעור מוחלט של ההנחה שאנחנו נמצאים בתקופה של הארה, ולכן האמנות הגיבה בעוצמה גדולה לשבר העצום הזה. הרומנים הגדולים, הקוביזם באמנות ועוד. במובן מסוים האמנות הגיבה לעובדה שהעולם המוכר על וודאויותיו התרסק לחלוטין. מלחמת העולם השניה, בשונה, לא הולידה זעזוע כזה.
הרעים והטובים
"ועוד דבר אחד משמעותי: בניגוד למלחמת העולם הראשונה, ששם הרעים והטובים מתערבבים זה בזה, ואפשר לכתוב על כולם באופן מורכב, במלחמת העולם השניה היה נבל מובהק, שהתרבות וההיסטוריה רוצות לזכור אותו ככזה. אולי לכן הרומן מתקשה להתמודד עם הצגה מורכבת של הנבל הזה, כלומר האדם הנאצי".
ספריו של היטלר. דיוקן האדם הנאצי (צילום: AP)
יש רבים שטוענים כי השואה היא מקרה ייחודי בהיסטוריה. לפעמים אני משתאה מהעקשנות שבה היהודים רוצים להוציאה מחוץ להיסטוריה, מתקוממים כנגד כל השוואה לג'ינוסייד אחר. אבל זה רק עניין אחד. אולי הבעיה הגדולה יותר היא הכישלון שלנו היהודים, בעיקר בישראל, להזדהות עם אסונם של עמים אחרים?
זה התגלם היטב בדיון סביב השאלה האם להכליל את הג'נוסייד הארמני בספרי הלימוד שלנו. מעניין אותי לדבר על טווח הפרשנויות לשואה שלא ניצלנו. התחושה שהלקח שלנו הוא שדבר כזה לא יקרה לנו שוב, אבל אם זה יקרה לאחרים, זו אינה בעיה שלנו.
"המושג הראשון שאני רוצה לדחות הוא ייחודיותה של השואה. אם השואה כל כך ייחודית, אז אין טעם לחקור אותה. אני גם מסרבת לדבר על לקחי השואה. אין לקחים מהשואה. לכן, כשאני שומעת את נאומי הפוליטיקאים בטקסים הממלכתיים עם מה'שואה לתקומה' שלהם אני נתקפת בחילה.
"באופן כללי יש שלושה מישורים ששווה לשים אליהם לב בקשר לשואה: הראשון הוא שהדמוקרטיה לא קורסת בן לילה. יש שחיקה הדרגתית ועקבית שניתן בהחלט לעקוב אחריה. שנית, אמנם התנועה הציונית צמחה בתוך מבנה דמוקרטי אבל זה אף פעם לא היה חלק משיח רחב יותר של זכויות אדם.
אייכמן. לכל אחד יש זכותה בחירה (צילום: GettyImages)
"תמיד היו גבולות ברורים מאד לסובלנות, ועוד לפני השואה. עוד מימי שפינוזה, הקהילה היהודית נהגה להפגין חוסר סובלנות כלפי מתנגדים פוליטיים, אנשים בעלי דעות חופשיות מדי, ובעיקר כלפי לא יהודים. ודבר אחרון: בלי השוואה אין תהליך לימודי. לא רק שצריך להשוות, חייבים להשוות. וזה לא יפגע בשום צורה בקדושת השואה וגם לא בקורבנוּת הקדושה שלנו".
בראיון ל'הארץ' אמרת: 'חוץ מפונוגרפיה של הרוע, אין בפרטים הטכניים של השואה ערך חינוכי'. דיברת בעצם על האופן שבו מחנכים את הילדים להכיר את הפרטים הטכניים של ההשמדה, שעוסקים בהמחשת החוויה, ומוותרים על זוויות מורכבות יותר. את מי זה משרת ההתפלשות הזו בזוועה? את היהודים שלא מוכנים להיפרד ממשבצת הקורבן הנצחי? את הממסד המעצב את הזיכרון ככזה? וכיצד היית מגדירה את המסלול להחלצות משם?
"לא הצלחתי עד היום להבין מדוע אנחנו צריכים להעביר את הנוער שלנו את החוויה הקונקרטית. טוב, אני מיתממת. אני יודעת בדיוק מדוע עושים להם את זה, כי רוצים שהם יעברו טלטלה ואז יבינו שאין כמו מדינה יהודית עם צבא חזק. אבל בעיני זה הישג לא ממשי. אלה שכמעט חוגגים את זוועות השואה לא מבינים דבר אחד מכריע.
"בעיני, ההגדרה של ציונות היא באוטואמנציפציה של פינסקר, שליהודים יקרו רק הדברים שהם רוצים שיקרו להם, ורק על פי מעשיהם, כשהדגש הוא על יוזמה: 'יש בכוחנו'. החינוך הזה של השואה הוא בדיוק להפך, אנחנו מגדלים דורות של צעירים שמאמינים שאנחנו אומללים, מוכי גורל. שתמיד רדפו ותמיד ירדפו אותנו, ושאין בכוחנו לשנות את המציאות הזו. המחיר של החדרת תחושת הקורבנוּת לגרונם של הצעירים הוא פטליזם שמוביל לפאסיביות.
למרות השואה, בגלל השואה
"למשל מתרכזים בשאלות: מי היו היהודים שנרצחו? איזה ספרים הם קראו? איזה עולם תרבותי היה להם? או למשל
דנים בזווית שלא מדוברת כמעט: העדר הנקמה בקרב הניצולים. חלק גדול מהניצולים במקום לקונן על מר גורלם, עסקו בבניה. אימי, אחרי שיצאה מאושוויץ', סיימה את למודי הרפואה שלה בצ'כוסלובקיה. אחר כך בבאר שבע, היא יסדה את שרותי הבריאות לבדואים. יום אחד בראיון משותף שאלה אותה המראיינת: איך למרות השואה וכל אשר עברת, את מקדישה זמן דווקא לבדואים? ואימי השיבה: 'זה לא למרות השואה, זה בגלל השואה'. המסר הזה חסר מאוד היום".
אבל יש כאן משהו עמוק יותר מעיצוב הזיכרון על ידי המדינה. ההקסמות הזו מהפונוגרפיה, מהזוועות, איננה רק של מערכת החינוך. זוהי גם רוח התרבות: הקצנה בלתי פוסקת של גירויים. עכשיו מקימים מוזיאון ב'יד מרדכי' שבו כל מבקר יחוש כאילו הוא נוסע ברכבות המוות. מעין שואה חווייתית.
"כדי להתמודד עם תרבות גבוהה צריך ללמד ילדים מכיתה א' לקרוא ספרים, לשמוע מוסיקה מורכבת, ללמד אותם שלפעמים עדיף לדחות סיפוקים מיידים. מאוד קל לתאר את זוועות השואה, אבל זה לא תורם שום דבר חינוכי. הרדידות הזו של הדיון על השואה קשורה לעובדה שחסר לנו עומק תרבותי, לחלק גדול מהיוצרים שלנו אין עומק תרבותי.
"אנחנו לא יכולים להתקיים בלי עומק היסטורי, בלי קונטקסט תרבותי, ולכן במובן מסוים הדיון הפשטני והסנסציוני על השואה הוא תוצר, אולי בלתי נמנע לצערי, של החיפוש אחר הפתרונות החינוכיים הקלים, והרדידות התרבותית של החברה הישראלית.
פרופסור חנה יבלונקה מרצה במחלקה לתולדות עם ישראל ולימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, וההסטוריונית של מוזיאון לוחמי הגיטאות. ניר ברעם הוא סופר ועורך. ספרו האחרון, "אנשים טובים" יצא בהוצאת "עם עובד" ומועמד לפרס ספיר.
לפנייה לכתב/ת 
