הפרעה: נשים שמחבלות במזון כדי להפסיק לאכול
בעיית אכילה חדשה נולדה: נשים שלא מצליחות לעצור בולמוס אכילה, גם אם זאת עוגה שהוצאה מהזבל, עד שהן הורסות את המזון לגמרי - שופכות עליו סבון כלים או אקונומיקה ומערבבות עם המון מלח. "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" על התופעה
היא בת 30 ומשהו, אקדמאית ממרכז הארץ שבאה לדיאטנית כדי לרזות, אבל הודתה שמה שבאמת מפריע לה מסובך הרבה יותר. היא כבר יודעת כשזה עומד לקרות, מזהה את הדחף הבלתי נשלט לאכול עוד ועוד, ולא משנה אם האוכל עבש, קפוא או אפילו זרוק בפח האשפה. דבר לא יעמוד בדרכה – לא תחושת המלאות המעיקה, לא הגועל, גם לא קול ההיגיון. ברור לה שיש רק שתי אפשרויות – או לאכול, או לשפוך על הכל סבון כלים. רק האקט הקיצוני הזה ימנע ממנה לחסל את שארית העוגה או הבורקס האסורים.
התופעה הזו, הנקראת Food Sabotage (חבלה באוכל,( לא מוכרת כהפרעת אכילה, ולכן אינה רשומה ברשימה האמריקאית הרשמית של הבעיות הנפשיות .(DSM) הסובלים ממנה, בעיקר סובלות, לא ששים להודות בה, וזה לא מפתיע. כמה אשמה ובוז עצמי חווה מי שמוצא עצמו מוציא מהפח מזון שזה עתה השליך וחוזר לזלול ממנו, וכמה נורא לדעת שרק אם ישפוך עליו תכולת מאפרה או תכשיר טיפוח כמו לק או קרם, לא יתפתה לאכול אותו עד לפירור האחרון.
בזכות "סקס והעיר הגדולה"
כמו לא מעט תופעות חברתיות אחרות, פוד סבוטז' עלתה למודעות אחרי שהופיעה בסדרה "סקס והעיר הגדולה." מירנדה התוודתה שרק אם תחרב כליל את עוגת השוקולד שאפתה, תימנע מלחסל אותה ברגע. היא לא סבלה מעודף משקל, גם לא מרעב. הדיאטנית עדי מילר, שמתמחה בהפרעות אכילה ומנהלת את פורום סיבים תזונתיים באתר דוקטורס אומרת שהתופעה אכן אינה אופיינית בהכרח לסובלים מעודף משקל, וגם לא למי שהעלו 4-3 קילו בחופשה או בחורף ומעוניינים להיפטר מהם.
"האנשים שסובלים מהתופעה הם אלו שמתמודדים עם בולמוסי אכילה," מאבחנת מילר, "אנשים שלא נרגעים עד שפירור העוגה האחרון נעלם, שחווים חוסר שקט גופני כל עוד האוכל מונח בקרבתם או אפילו במקפיא. כשהם בבולמוס, הם פשוט לא יכולים לבלום את עצמם, לא שמים לב לטעם או לריח ואין משמעות למה שהם אוכלים. הם חווים חוסר שליטה, והאכילה בלתי נמנעת. הם לומדים שפעולה קיצונית כמו שפיכת אקונומיקה תעצור את הזלילה ושאם לא יעשו כך וכך, ימצאו את עצמם מחסלים אוכל מהפח."
מילר מבחינה בין התקף זלילה לבין בולמוס של ממש. התקף זלילה הוא מה שקורה לרובנו כשהתכוונו לאכול פרוסת עוגה וטרפנו שלוש. יש ייסורי מצפון, אולי כאב בטן קטן, אבל אנחנו מסוגלים לעצור ונרגעים די מהר. בבולמוס, לעומת זאת, נפרצים כל הסכרים. "השמדת האוכל באמצעות עזרים חיצוניים היא חלק מהמצב שבו מוקד השליטה הוא חיצוני," מסבירה מילר. "האדם מבין שהוא לא שולט בדחף, ורק גורם חיצוני, אקונומיקה למשל, יסייע לו לעצור את הזלילה. מדובר באקט קיצוני של הימנעות, אבל הימנעות אינה הפתרון. הפתרון הוא לדעת לפתוח את חפיסת השוקולד, להתענג על ארבע קוביות ולהחזיר את החפיסה לארון בלי לחוש שעצם קיומה מהווה איום."
אי-אפשר להתחרט
הדיאטן צחי כנען אומר שרובנו נעזרים באמצעים טכניים כדי להפסיק לאכול. זה יכול להיות זריקה מהירה של השאריות לפח או פינוי השולחן. אבל למחבלים באוכל, לדבריו, לוקח זמן רב להודות שהם סובלים מהתופעה. "פגשתי נשים שמערבבות את שאריות האוכל עם סחוג או עם הרבה מלח, ואחרות שמניחות את האוכל בכיור עם הכלים המלוכלכים ונותנות למים לזרום עליו כדי לא להתפתות. בימינו אנשים לא אוכלים מתוך רעב ולא מפסיקים לאכול כשהם שבעים. אז כשהאוכל נמצא מול העיניים, הם אוכלים. רובנו חשופים לפיתויים – הרוגעלך במשרד, השוקולד שמורחים לילד על הלחם – וכשנתקלים בהם האכילה אימפולסיבית והקלוריות נשכחות. ישנם גם ניקורים בהיסח הדעת, עוד כף מהאורז של הצהריים, חתיכת עוגה בדרך לשולחן עם הקפה. כל עוד זה עוצר שם ואנחנו מודעים לזה, אפשר להיפטר מההרגלים הרעים. צריך לספור עד עשר ולנסות להסיט את תשומת הלב למקום אחר. נניח, להתקשר לחבר, לבדוק מיילים או להוריד את הכלב. לרוב זה יעבור." אבל לא תמיד.
"במקרים קיצוניים האכילה האימפולסיבית לא נעלמת, ואז דרכי ההתמודדות של האנשים מקצינות, והם נדרשים לזרוק את האוכל מהחלון או לערבב אותו עם משהו מגעיל. הם בעצם אומרים בכך לעצמם 'בלי חרטות,' כי הם יודעים שללא פעולה קיצונית יעברו עשר שניות והם יאכלו את מה שהם מעדיפים לא לאכול. מדובר בצעד קיצוני של מזעור החשיפה לפיתוי. אם זה קורה פעם בחודש, ניחא. אם זה קורה לעיתים קרובות, זה בעייתי. כי העובדה שמישהו חסך מעצמו ככה אלף קלוריות, לא אומרת שזה בסדר. השמחה צריכה להיות על הישגים אמיתיים, על אימוץ דרכי התמודדות מאוזנות."
המזונות הנתונים לחבלות הם בדרך-כלל אלה הנתפסים כאסורים.
"כשמשהו אסור, נפתח הפתח לבולמוס אכילה," מסבירה מילר. "לכן אני מדגישה באוזני המטופלים שהכל מותר, במידה. אין דבר כזה מזונות אסורים, כי אז צפויים התקפי זלילה שלהם. הסובלים מהתופעה צריכים להתמודד עם הידיעה שהפיתויים שם, כי אם הם לא ייתקלו בהם בבית, הם יצוצו בחופשה או אצל חברים. לא ייתכן שנוכחות שוקולד בארון תוציא אדם מדעתו. הוא צריך להתרגל לזה שהשוקולד שם וליהנות ממנו במנות קטנות."
לדבריה, שינוי משמעותי מחייב לרוב עבודה טיפולית התנהגותית-קוגניטיבית. "אנשים מבינים בתוך תוכם שזה לא תקין, אבל מתקשים להיפטר מזה לבד. זה מתחיל מהרגש, וקורה לרוב בגלל חוויות שליליות משבריות. אחד הכלים המשמעותיים להתמודדות הוא ניהול יומן אכילה, שכולל גם מחשבות ורגשות שהובילו להתנהגות האכילה הבלתי נשלטת. כשאדם מזהה בעצמו דפוס כזה, כדאי שיחפש בהקדם דיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה, כי הטיפול צריך לשלב ייעוץ תזונתי ופסיכולוגי".
לפנייה לכתב/ת 
