אנטי ממסדי

הרומן של הסופר יונתן יבין עם ספרות הילדים, התחיל כשחזר מהודו ועמל על ספרו הראשון למבוגרים. מכיוון שלא היה לו היכן לגור הוא עבר בין דירות חבריו. ביניהם נבו זיו, שעתיד להיות שותפו לכתיבת ספר הילדים הראשון "הכי הייתי רוצה להיות".

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

"אפשר להגיד שהשתדרגתי לזה במקרה", מספר יבין. "כמו שקורה ברוב הדברים הטובים בחיים. ערב אחד היה נושא השיחה 'מה רצית להיות כשהיית קטן, ולמה זה לא קרה?'. אמרתי בכאב גדול שרציתי להיות סופר ושאני עדיין עובד על זה, כי באמת הדאיג אותי שאני עוד רגע בן שלושים ועדיין לא פרסמתי. למחרת הציע נבו שנכתוב ספר ילדים על חלומות מקצועיים של ילדים, ומשם זה התגלגל".

עולם הנעורים בתוך עולם הראפ. עטיפת הספר "אנטי"

הדברים אכן התגלגלו. שנתיים לאחר מכן, ב2004, ראו אור ספר הביכורים של יבין למבוגרים וספרו השני לילדים, "החתול דלעת משנה את הדעת", שזכה להצלחה גדולה ונבחר למקום השני ב"מצעד הספרים" לגילאי הגן. מאז עסק בתרגום, פרסם שלושה ספרי ילדים נוספים ושני ספרים לבני-הנעורים, "זהבים" ו"אנטי". האחרון ראה אור החודש בהוצאת עם עובד, בית הקבע שלו, בעריכתה של דלית לב.

נוער זה עניין דרמטי

"נוער הוא פלח אוכלוסיה מאד דרמתי, מתוח וטעון," מבאר יבין על ייחוד הכתיבה לבני הנעורים. "כל שינוי אצלו - והוא אכן חווה המון שינויים בתקופה מאד קצרה - הוא מהותי, מופרז על גבול הגרוטסקי, ולחלוטין נטול הומור עצמי ופרספקטיבה כוללת. כתוצאה מכך הציפיות שלו לספר הן מצד אחד מאד מחמירות: הוא דורש עניין רציף ותמידי, ולא מוכן שיתנשאו עליו או יזהרו עליו".

ב"אנטי", מספר הנער דרור אנטילוביץ' כיצד גילה את עולם הראפ. לאחר שדודו מתי התאבד ואביו הסתגר בעצמו, גם הוא איבד קצת את הדרך. מפגש מקרי בחנות דיסקים עם ערד היהיר וליסה היפה, מקימי חבורת הראפ "ראפטור", מוביל אותו למחוזות חדשים ומפתיעים של מוזיקה וקצב, אך גם של גנבות ורודנות.

עד מהרה, מתגלה דרור כראפר בנשמה ובו בזמן ליסה כובשת את ליבו. בעקבות חילוקי דעות המתגלעים בין ערד וליסה, נוצרות שתי חבורות: מצד אחד, קבוצת ה"ראפטור", בה חברים כל הצוות המקורי ומן העבר השני - דרור וליסה. החבורות מתכוננות לתחרות ראפ ארצית חשובה ועל דרור, שאימץ את הכינוי "אנטי", לעבור מסע פנימי וממשי לא פשוט, המסופר על ידו בלשון הייחודית של הראפ ותוך גילוי לב מרשים.

"הספר מתאר את יכולתה של תקשורת פשוטה לפתור בעיות שנראות גדולות מכפי שהן באמת, והקושי האדיר בהשגת תקשורת פשוטה זו. לבחירה הסגנונית בראפ, היו כל מיני סיבות. קודם כל ראפ זה ממש מגניב. אני אוהב ראפ, ובזמן שהרהרתי בכתיבת ספר נוער חדש, הקשבתי גם כך לכל מיני ראפרים, ופתאום עשיתי אחד פלוס אחד. אני אוהב לשחק עם משקלים וחרוזים, והיה לי ברור שגם אצל ילדים שקוראים האהבה הזו קיימת, אהבת המוסיקה של הטקסט".

"במובן העמוק יותר, ברוב הראפים יש תכנים קשים, תיאורים אלימים (ומאוד מצחיקים) והאדרה עצמית של הראפר. אבל הראפר מספר סיפור בצורה הסגנונית של סיפורי ילדים: חריזה ומשקל מוקפדים. אולי ראפ מצליח בגלל שתבניות עובדות היטב על הקולטנים שלנו, או בגלל שהוא מחזיר אותנו בצורה לא מודעת למצב הפעוטי".

ב"אנטי" הצלחת להציג דמות מספר אמינה במיוחד, בעלת מבע ייחודי. באיזה אופן משרתת השפה את עיצוב דמותו?

"כדי לכתוב מבעד לעיניו של מספר אמין צריך ראשית לחשוב מיהו, וכשמבינים, להחליט גם ש'זה הוא'. כלומר, לגבש זהות של דמות ולבחור סגנון למספר, ואז להניח לה ללכת לפי אופייה. ההתערבות של הסופר כאדם בנקודה זו צריכה להיות מאוד מינימאלית.

"השפה ב'אנטי' מאד פרטית. יש לדרור כל מיני ביטויים אהובים ושנואים, ראשי תיבות מומצאים, את הראפ שהוא חורז, כמובן, ומילים וביטויים מהעברית היפה שהוא אוהב. מבחינה זו יש בספר תחושת שליחות שיש בכל ספריי: אני משלם גם בו מעט מהחוב האדיר שלי לעברית, על שהצילה את חיי".

מאמרי דעה בארון

יבין, יליד 1972, בנו של חיים יבין, נולד בניו יורק ועלה ארצה בגיל שלוש. כבר בשנות העשרים לחייו כתב במקומונים שונים ובשנת 2001 החל לכתוב בעיתון "הארץ". ארבע שנים לאחר מכן, עבר ל"ידיעות אחרונות" וכיום הוא בעל טור דעה בעיתון, בו הוא מבקר בחריפות מהלכים חברתיים ופוליטיים בישראל. את היחסים בין סוגי הכתיבה השונים הוא מתאר כהדדיים: "כל סיפור לילדים הוא בעצם מאמר דעה בארון, ובכל מאמר דעה מסתתר במידה מסוימת סיפור לילדים".

מה דעתך על ספרות המקור לבני הנעורים?

"ודאי שהיא לא במצב אופטימאלי, כי הנוער, בישראל ובעולם בכלל, נחשב לקהל רע מבחינת הוצאות הספרים, ולכן הן לא ממהרות להשקיע בו. זה גורם, כמובן, לריבויו של זבל מסחרי בעל סיכויי הצלחה גדולים, כמו מוצרים. כל מיני ספרונים עילגים של כוכבנים ריקים מרקורד. אבל בעיני זה לא רע מוחלט, כי הספרים הטובים צריכים לבלוט על רקע כלשהו".

"אני חושב שאחד הנגעים הגדולים של הספרות בת ימינו - לילדים, נוער ומבוגרים כאחד - הוא הקרבת התוכן על מזבח הסגנון," הוא מוסיף. "אני נתקל בהרבה יצירות שאין בהן, בעצם, שום עלילה שראוי להתכבד בה. ברוב המקרים מדובר במישהו שהחליט לכתוב כמו שכותבים ספר, אבל שכח שצריך גם סיפור".

ב"אנטי" עולים נושאים כגון חברות, אהבה, גיל ההתבגרות, התאבדות וכו'. מדוע חשוב לך להתייחס דווקא לנושאים האלו?

"כי בעיני לספרות יש תפקיד פוקח תודעה. זה לא משנה אם אתה מעשיר את הקורא בתובנותיך על טבע האדם או גורם לו לצחוק במשך 300 עמודים. ודאי כשאני כותב לנוער, אני משתדל לפקוח את תודעתו, וזה נוער שלומד שיעורים מאד קשים על החיים: על אהבה וזעם, מין ומוות. זה מה שמעניין אותו ועל זה אני מדבר איתו".

כשהיה בגיל העשרה המוקדם, במהלך תקופה של שנה וחצי נפטרו סבו וסבתו של יבין ואחד מדודיו התאבד.

"באופן די משונה, אני זוכר שהגבתי למוות של דוד שלי כאל מין אירוע חיצוני, שלא באמת נוגע בי. אני חושב שעוד קודם ירדה איזו חומה סביבי שהפרידה אותי מהעולם והפכה אותי למשקיף-משתתף, שזו נקודת המוצא המתחייבת של כותב.

"גם כך גיל ההתבגרות שלי התחיל מאוד מוקדם, רבתי הרבה מאד עם כל העולם. אני שמח להגיד שלאט לאט הוא מתחיל להבין שאני צודק. בהקשר של הספר, ניסיתי לחשוב איך הדמות של דרור, תרגיש כלפי מפגש עם מוות שנגרם בשל חוסר ההוגנות של החיים, ובעיקר בגלל חששם של אנשים מתקשורת פשוטה וגלויה".

אחת מנקודות החוזקה של הספר המרגש והמרשים של יבין היא האמינות, הבאה לידי ביטוי בין היתר באופן בו מתוארת מציאות ישראלית עכשווית ומשכנעת. "ככותב ריאליסט, עלי לדבוק במציאות הקיימת," הוא מבהיר. "צריך לדבוק בעובדות, ולהמציא רק במקומות שמיועדים לכך. הקשבתי לראפ משום שאני אוהב את המוזיקה, ואז כתבתי ספר שיש בו ראפ, כי זה פשוט התיישב ממש-ממש טוב ביחד. לפעמים הכתיבה הרבה יותר פשוטה מאיך שהיא נראית, וכשזה קורה היא בדרך-כלל גם מאד טובה או מאד גרועה".