מדרווין ועד אושוויץ: על מוסר ואכילת בעלי חיים

אם לשפוט לפי התנהגותי מאז שסיימתי את הקריאה בספרו של ג'ונתן ספרן פויר "לאכול בעלי חיים", הרי שהוא ממלא את ייעודו. אני מתקשה מאוד לאכול בשר מאז סיום הקריאה. אני מעריך שזה יעבור לי ולא אהפוך לצמחוני אדוק, אבל ספרן פויר בהחלט משכנע בכמה טיעונים מרכזיים.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

על אף שניגשתי לספר מתוך רתיעה מוקדמת, ועל אף שהסתייגויותי נותרו בחלקן בעינן גם בסיום הקריאה - ואפרוש אותן להלן - זהו ספר חשוב. הוא חשוב במה שהוא טוען; חשוב בגין מה שאפשר לטעון כנגדו; חשוב בגין הסוגיות שהוא מעורר במכוון ושלא במכוון.

חקלאות תעשייתית

הספר חשוב במה שהוא טוען, ובראש ובראשונה בהעלותו למודעות את מה שקרה בתחום גידול בעלי החיים בעשורים האחרונים, את הולדתה של 'החקלאות התעשייתית': "חקלאות תעשייתית, בדומה לפורנוגרפיה, קשה להגדרה אבל קלה לזיהוי. במובן צר, זו שיטה של חקלאות מתועשת ואינטנסיבית שבה חיות – שמוחזקות במקרים רבים ברבבותיהן, או אפילו בקבוצות של מאות אלפים – מהונדסות גנטית, תנועתן מוגבלת והן מוזנות בתפריטים לא טבעיים (שכמעט תמיד מכילים תרופות שונות)".

 99 אחוזים מכל חיות היבשה שנאכלות או מפיקות חלב או ביצים בארצות-הברית, מגודלות בשיטת החקלאות התעשייתית. כלכלית, החקלאות התעשייתית גרמה להיעלמותם של משקים קטנים והחלפתם בתאגידים. השינויים והריכוזיות העכשוויים הם דרמטיים (הנתונים נוגעים לארצות-הברית, אבל התהליכים הללו דומים בכל העולם):

"בשנות החמישים והשישים התחילו החברות לגידול עופות להשיג אינטגרציה אנכית מלאה. הן שולטות במאגר הגנטי (היום שולטות שתי חברות בשלושה רבעים של הגנטיקה של כל הפטמים על פני הפלנטה), בעופות עצמם (החקלאים רק מטפלים בהם, כמו מדריך במחנה קיץ), בתרופות הדרושות, במספוא, בשחיטה, בעיבוד ובמותגי השוק.

לא, לא רק הטכניקות השתנו: מחלקות אוניברסיטאיות לגידול בעלי חיים נעשו מחלקות למדעי בעלי החיים, עסק שבעבר שלטו בו נשים עבר עכשיו לשליטה של גברים, וחקלאים מיומנים הוחלפו בשכירים ובעובדי קבלן".

כתוצאה מהתפתחות החקלאות התעשייתית מחירי המזון אכן לא עלו בהרבה בעשורים האחרונים, מודה ספרן פויר (עמ' 117), אבל הוא מזים בקלות את הטיעון ששיטות הגידול החדשות של החיות נועדו ל"האכלת הרעבים": המזון שאנו מגדלים על מנת להאכיל את החיות, בא על חשבון גידולים להאכלת בני אדם.

לו היה פוחת מספר החיות שמגדלים בני האדם, היה ניתן להאכיל פיות רעבים במזון צמחוני: "איך נגדיר פשע כמו החקלאות התעשייתית, שמשתמשת בכל שנה ב-756 מיליון טונות של חיטה ותירס, הרבה יותר מהדרוש להאכיל כיאות את 1.4 מיליארד בני האדם שחיים בעוני מחפיר?" .

טבעי ומלאכותי

ההתפתחות הכלכלית הדרמטית של החקלאות התעשייתית בעשורים האחרונים היא חלק מתהליך רחב יותר בהתפתחות הקפיטליזם, שספרן פויר לא דן בו.

במחשבה הניאו-מרקסיסטית, למשל בכתיבתו של מבקר הספרות והתרבות החשוב פרדריק ג'יימסון (בעקבות ההיסטוריון והכלכלן ארנסט מאנדל), מתוארים העשורים האחרונים של המאה העשרים כתקופה שבה חדר הקפיטליזם לשני מעוזים שעד אז היו חתומים בפניו: החקלאות הפרה-תעשייתית והלא-מודע. הולכים ומתמעטים האיים של טבע פראי, ללא מגע יד אדם, אם בתוכנו פנימה ואם ברחבי הפלנטה.

החקלאות התעשייתית נוגעת באחד ממוקדי העצבים הרגישים של זמננו מכיוון נוסף, שגם עליו ספרן פויר לא מתעכב: היא מטשטשת את הגבול בין טבעי למלאכותי; זאת כיוון שהיא "מייצרת" בעלי חיים בכמויות מסחריות ובאופן שמרחיק אותם יותר ויותר ממצבם הטבעי.

ספרן פויר מביא את הנתון המצמרר הבא, שמדגים את השפעת ההנדסה הגנטית: "מ-1935 עד 1995 גדל משקלו הממוצע של פטם ב-65 אחוזים, ודרישות המזון שלו ירדו ב-57 אחוזים. כדי לקבל מושג על הקיצוניות של השינוי הזה, תארו לכם ילדים אנושיים גדלים למשקל מאה חמישים קילוגרמים בעשר שנים, ואוכלים רק חטיפי גרנולה וגלולות ויטמינים".

התעללות יום-יומית

אבל עניינו העיקרי של ספרן פויר אינו בהיבט הכלכלי ואינו במעמדן האונטולוגי של החיות, ועל אף שבספר מופיעים גם טיעונים בריאותיים משכנעים למדי נגד החקלאות התעשייתית, גם הם לא העיקר. עיקר הטיעון של ספרן פויר הוא מוסרי; תיאור סבלן של החיות תחת משטר החקלאות התעשייתית.

בתיאור זה הסופר עושה עבודה מרשימה. העלאה למודעות ותיאור פלסטי מצמרר של חיי החיות כיום הם בעלי חשיבות רבה, כי כמו שספרן פויר אומר וצודק: "הצלחת החקלאות התעשייתית תלויה בדימויים הנוסטלגיים של צרכנים על ייצור המזון – הדייג האוסף דגים ברשתו, מגדל החזירים שמכיר אישית כל חזיר בדיר שלו, מגדל תרנגולי ההודו שצופה במקורים שסודקים את קליפות הביצים".

ספרן פויר משכנע בכך שחקלאות תעשייתית יוצרת סבל שאיננו יכולים להתעלם ממנו. הוא משכנע בכך שהמין האנושי איבד כל בושה וחמלה במלחמה שהכריז על בעלי החיים.

וזוהי מלחמה: "טכנולוגיות מלחמה, פשוטו כמשמעו, יושמו בשיטתיות בדיג. מכ"ם, מדי עומק הֵדיים (ששימשו בשעתם לגילוי צוללות אויב), מערכות ניווט אלקטרוניות שפותחו בידי חיל הים האמריקני, ובעשור האחרון של המאה העשרים הופיעו מתקניGPS מונחי-לוויינים שמספקים לספינות הדיג יכולות חסרות תקדים לזהות מוקדי דגה".

עבדות בעלי חיים

בצד נושאו המוצהר וטיעוניו החשובים מעוררי המחשבה, ספרו של ספרן פויר מעלה, במודע ושלא במודע, שתי סוגיות פילוסופיות-חברתיות חשובות ביותר: א) פוסט-הומניזם ב) הפוריטניות החדשה.

הספר הזה, "אנושי" ככל שהנו, הוא יצירה פוסט-הומניסטית מובהקת. איני מתכוון דווקא לשלילה בתואר הזה, אלא לתיאור ניטרלי. הפוסט-הומניזם של ספרן פויר מתבטא במקומות הרבים בספר בהם, כמעט בבלי דעת, הוא מבקש להחיל את האתוס הדמוקרטי על בעלי החיים: "אין זה מפתיע", הוא כותב, "שרוב האנשים לאורך ההיסטוריה קיבלו כנראה אכילת חיות כעובדת חיים יומיומית. באותה מידה אין זה מפתיע, שלאורך כל ההיסטוריה האנושית היו בני אדם שהחזיקו בני אדם אחרים כעבדים".

נגד הגישה הרפורמיסטית לגידול בעלי חיים, זו שיוצאת נגד החקלאות התעשייתית אך מקבלת גידול בעלי חיים למאכל במשקים שבהם היחס לחיות הומני יותר, נטענת שוב ושוב טענה מהאתוס הדמוקרטי: "הנימוקים האלה נשמעים זהים באופן מחריד (והם זהים מבחינה מבנית) לטיעונים של בעלי עבדים, שקראו לשפר את ההתייחסות לעבדים בלי לבטל את העבדות" .

אם תרצו, הספר הזה מבטא תגובה מאוחרת לגילוי הדרוויניסטי על כך, שהאדם הוא חלק אינטגרלי מממלכת הטבע. הגילוי הדרוויניסטי, מזווית מסוימת, הופך להכרחית את לידתה של מחשבה פוסט-הומניסטית, שאינה מקבלת את יתרונו של האדם על שאר הברואים.

ספרן פויר מודע, כמובן, לכך שבני אדם שונים מחיות. אך התחושה היא שהוא משתמש בהבדל הזה באופן אינסטרומנטלי, כהצדקה נוספת לכך שעלינו להטיל על עצמנו חוקי מוסר וכללים חדשים, ולא לנהוג בחיות "כמו חיות".

ספרן פויר משתמש, מצד אחד, באתוס הדמוקרטי הפוסט-הומניסטי כדי למחות נגד עינוי אחינו בעלי החיים, ומצד שני, הוא משתמש באופן אינסטרומנטלי ביתרון האנושי על מנת להשיג אותה מטרה.

הוא כותב: "אכילת בשר היא אולי 'טבעית', ורוב בני האדם מוצאים אותה קבילה – אין ספק שבני אדם עשו זאת זמן ארוך מאוד – אבל אלה אינם נימוקים מוסריים. לאמתו של דבר, החברה האנושית בכללותה והקדמה המוסרית מייצגות התעלות מפורשת על מה ש'טבעי'" .

חיים לפי צו המצפון

הסוגיה השנייה שהספר מעלה היא מה שניתן לכנות "הפוריטניות החדשה". קשה להימלט מהתחושה שהספר הזה מבטא מגמה תרבותית מוסרנית ופוריטנית.

ספרן פויר פונה שוב ושוב אל המוסר האנושי: "אמור לי משהו: למה חוש הטעם, הגס מכל החושים שלנו, פטור מכללי המוסר ששולטים בחושים האחרים שלנו?" מאלפת העובדה שלפנייה לחוש המוסרי הזה נלווית פנייה לתבונה: "הרגשתי שהשכחה המכוונת שהייתי בטוח כי היא נחוצה לאכילת בשר, עומדת בסתירה גדולה מדי לחיים האינטלקטואליים שניסיתי לעצב. חשבתי שהחיים יכולים, צריכים וחייבים לציית למסגרת של תבונה".

אבל האם חיים שבהם אנו נוהגים רק לפי המצפון והמוסר, חיים שבהם אנו נמנעים יותר ויותר מטרנסגרסיות ומביטוי משוחרר של היצר, או חיים לפי התבונה, הם חיים שראוי לחיותם, או שניתן לחיותם? האם הם אינם מעוותים? גורמים לעיוותים? ואולי אף יש קשר שאיננו רוצים לחשוב עליו עד הסוף, בין חדוות חיים ותשוקת חיים לתוקפנות מתונה? האם אין אמת עמוקה באמרה העממית, ש"כל מה ששווה בחיים האלה הוא או לא מוסרי או לא בריא או לא חוקי?"

ג'ונתן ספרן פוייר (צילום: ניקול קראוס)

ספרן פויר כותב: "טענה נודעת של טולסטוי אומרת, כי יש קשר בין קיומם של בתי מטבחיים ושדות קרב. בסדר, אנחנו לא יוצאים למלחמות כי אנחנו אוכלים בשר, ויש מלחמות שצריך ללחום אותן – ובל נשכח שהיטלר היה צמחוני. אבל חמלה היא שריר שמתחזק עם השימוש בו, והתרגיל הקבוע של העדפת חביבות על אכזריות ישנה אותנו".

תפיסת האדם של ספרן פויר היא אוטופית להדהים: האדם יכול להכרית מקרבו את רגשי הרוע על-ידי תרגול שריר החמלה. האומנם התפיסה הזו נכונה? האם האדם אכן טוב מיסודו, או שניתן לטייב אותו עד שיצריו הקמאיים פשוט יימוגו (פרויד וניטשה, לפחות, לא סברו כך)?

האם הניסיון לא לאפשר - ולו מוצא קטן - ליצרים הסדיסטיים שקיימים בנו, לא יגרום להם להתפרץ במקום אחר? אולי ציוויליזציה שאינה מאפשרת תוקפנות מתונה תוביל לתוקפנות שתפרוץ בשאגה (הדוגמה של היטלר דמגוגית, אבל מבהירה טוב כל-כך את העיקרון הזה)?

מלחמת העולם השנייה והשואה, שהעיסוק בה ניצב בלב שני ספרי הפרוזה של ספרן פויר, מצויה גם ברקע של הספר הזה. בפתח הספר, למשל, ספרן פויר מספר על סבתו ששרדה את השואה ומאז דאגה להאכיל את בני משפחתה באובססיביות. ובבשר.

לאן להפנות את היצר?

אבל הנוכחות של מלחמת העולם השנייה בספר הזה עמוקה יותר. הספר יוצר קשר דומה לזה שיצר יצחק בשביס-זינגר בין התוקפנות האנושית שהתגלתה בשואה לבין אכילת בעלי חיים, קשר שיצר באמרתו המפורסמת ש"עבור בעלי החיים - כל יום הוא טרבלינקה".

אבל היו גם כאלה שהפיקו לקחים אחרים לחלוטין ממלחמת העולם השנייה. זרמים מסוימים בביקורת התרבות האמריקאית בשנות השישים, שהושפעו מפרויד וממסתו "תרבות בלא נחת", סברו שהלקח ממלחמת העולם השנייה הוא שצריך לרופף מעט את מוסרות הציוויליזציה.

ספרן פויר מדבר על כך, שאנשים כיום אוכלים הרבה יותר בשר מבעבר. הוא מביא נתונים מדהימים ואכן מקוממים: אמריקנים אוכלים פי 150 עופות ממה שאכלו לפני שמונים שנה (עמ' 145). אבל האם אכילת חיות מתונה, אכן מתונה בהרבה מהמספרים הללו, אינה מחיר סביר לשחרור קיטור תוקפני, שאם לא כן יתפרק במקום אחר? בבחינת "במקום שלא צולים חיות עוד ישרפו בני אדם"?

אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות.

המאמר התפרסם בכתב העת אודיסאה.