66 שנה - מה למדנו מהשואה?
שני דורות חלפו, והשאלות מנקרות: האם התפכחנו מהנאיביות של "לי זה לא יקרה"? האם אנו מאמינים שניתן יהיה לסמוך על העולם ביום פקודה? האם האנושות מספיק יציבה?
היום, 27 בינואר, נקבע כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. כעת חיה לפני 66 שנים הגיעו כוחות בעלות הברית מצד אחד והרוסים מהצד השני אל שערי מחנות ההשמדה ולנגד עיניהם המחזה הנורא של רבבות שלדים מהלכים, ושל מיליוני שלדים המושלכים כדומן על פני האדמה.
שני דורות חלפו מאז, והשאלות עדיין מנקרות. הן השאלות כלפי פנים - אל תוככי החברה הישראלית והעם
היהודי, והן אלו המכוונות כלפי חוץ - אל עבר אומות העולם.
השאלות כלפי פנים נוגעות ללקחים והמסקנות שלנו מהשואה. האם התפכחנו מהנאיביות של "לי זה לא יקרה"? האם התפכחנו מהאשליה שהאמנו ושחשבנו שלא יכול להיות שעמים מתורבתים ונאורים, מלאי אוניברסיטאות והשכלה, תרבות ואמנות, וחובבי מוזיקה קלאסית ינהלו במקביל למסיבות הוואלסים שלהם מחנות השמדה חסרות בדל צלם אנוש?
האם היהודים החיים היום ברחבי הגלויות השונות - בארצות הברית וקנדה, בצרפת ואנגליה עדיין מאמינים שיש איזשהו עתיד לחיים יהודיים בגלות? האם הם עדיין לא מבינים שגם הם חיים על זמן שאול? וכי הם לא קוראים נתונים על התגברות האנטישמיות, עליית האיסלאם, והכחשת השואה? וכי הם לא חשים כיצד חבל השנאה מתהדק סביב צווארם, והם ממשיכים לחפש לעצמם הצדקות ותירוצים למה להמשיך ולחיות בנכר, תוך כדי עצימת עיניים ואמונה כוזבת של "לי זה לא יקרה"?
ואצלנו בבית פנימה - האם החברה הישראלית השכילה לחבק חיבוק של נחמה ואהבה את ניצולי השואה החיים בתוכה, או שמא הזניחה והפקירה אותם לעוני, להשפלה, ולחיים ללא כבוד?
האם אנחנו קולטים שבעצם אנחנו מוקפים? מדינת חיזבאללה בלבנון חוברת למדינת חמאס שקמה בעזה, שחוברות למדינת החסות של איראן שקמה בסוריה, וכל אלו ועוד ממשיכים לומר בקול רם ובפה מלא שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יבצעו את הפיתרון הסופי עד תומו. "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד".
על מי אפשר לסמוך?
האם אנחנו מפנימים את חולשתה של משענת הקנה הרצוץ במצרים, את מסע ההסתה של אל-ג'זירה, את כוחו של האינטרנט - וכל זה כדי לייצר מהומה, חוסר יציבות ושבריריות, שבסופו של דבר תתועל כרגיל, בהיסטוריה, לשנאת ישראל?בראותנו את שבריריות המשטרים בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט - כיצד בין לילה מדינות קורסות, מנהיגים נמלטים, רבבות יוצאים לרחובות, ודיקטטורים עדיין שולטים ביד רמה? האם אנחנו עדיין מאמינים שהאנושות מספיק יציבה, מוסרית ואחראית, ולא תיתן לשואה שכזו להתרחש בשנית?
בראותנו את מנהיג העולם החופשי, ברק חוסיין אובמה - חולשתו הפוליטית והציבורית ורפיסותו בעניין איראן - האם אנחנו עדיין מאמינים שעליו יהיה ניתן לסמוך ביום פקודה?
אם אין אני לי
עד כמה יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא יום של זיכרון אמיתי, עם הפקת לקחים והסקת מסקנות רלוונטיות למציאות ימינו? או שמא זה עוד יום של מס שפתיים, בו מנהיגים ממשיכים ללהג סיסמאות נבובות על כבוד אדם, תוך כדי קריצה והעלמת עין מתופעות של אנטישמיות ושנאת זרים? עד כמה אומות העולם, הדורשות מאיתנו ויתורים פוליטיים וטריטוריאליים משמעותיים וכואבים, הכרוכים בסיכון קיומי של המדינה, אכן יערבו לביטחוננו ביום סגריר?
האם העולם באמת השתנה מאז? האם מישהו יכול לשים יש על הלב ולהצהיר באחריות ובביטחון - לעולם לא עוד? Never Again?
טוב שהעולם ומנהיגיו מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. טוב שהיא עדיין ניצבת על סדר היום. עם זאת אני לגמרי לא-בטוח שבעולם ה"פוסט", העולם היהודי ואומות העולם אכן מוכנים להישיר מבט ולהתמודד עם השאלות והלקחים.
תסמונת עצימת העיניים, הנאיביות הנוראית מצד אחד של אלו הסבורים כי זה לא יכול לקרות שוב, וכי העולם הפך להיות שוחר שלום ושלווה, מול הרשעות והציניות מצד שני של אלו שעמלים יומם ולילה בגלוי ובסתר להמשיך את ביצוע הפיתרון הסופי - כל זה ממשיך להתקיים גם ב-2011. השוחט ממשיך לשחוט והשיטה ממשיכה לפרוח.
לפנייה לכתב/ת 
