שאנל, קוקו שאנל

כל חובבת אופנה מכירה את השם הזה. שם שמסמל עבור רבים את הטוב, הקלאסי והמעודן שבאופנה העילית. ולא בכדי - קוקו שאנל, אולי המעצבת המפורסמת בעולם, אחראית לפריצות דרך ולפריטים אייקוניים בעולם האופנה, ומעל לכול - לשינוי הגדול בתפיסת סגנון הלבוש של האישה המודרנית במאה שעברה.

עוד לא קוקו

גבריאל בונר שאנל (Gabrielle Bonheur Chasnel) עברה כברת דרך ארוכה ולא קלה עד שהגיעה למעמדה הנוכחי. היא נולדה ב־1883 בעיירה בעמק הלואר בצרפת, אך בשל בעיות משפחתיות מצאה עצמה בבית יתומים שנוהל על ידי נזירות קתוליות. עם הגיעה לגיל 18, מיהרה לעזוב את המקום ועברה לעיר מולין (Moulins), שם החלה לעבוד כזמרת קברטים. רבים מאמינים שהכינוי "קוקו", שדבק בה בימים אלו, נלקח מאחד השירים שנהגה לשיר. לצערה ולשמחתנו, היא לא הצליחה לשמור על עבודה קבועה כזמרת, וזמן קצר לאחר מכן החלה לעבוד בחנות המתמחה בבגדים מחויטים.

עשירון עליון

ימי העוני לא נמשכו זמן רב. עד מהרה הכירה קוקו את אטיין באלסאן (balsan Etienne), מגדל סוסים עשיר שעמו פצחה מיד ברומן, שהוביל למגורים משותפים באחוזתו היוקרתית. מעמדה החדש אִפשר לה לטפח את תחביבה, ובזמנה הפנוי החלה לעצב כובעים. אופייה הסוער והרומנטי התגלה עת נטשה את באלסאן לטובת חברו, תעשיין אנגלי בשם ארתור אדוארד "בוי" קאפל ("Boy" Arthur Edward Capel), שאיתו חיה כתשע שנים. למרות חיי העושר שאליהם הורגלה, קוקו לא שקטה על שמריה והמשיכה לעצב קולקציית כובעים מרשימה. ב־1910 ההון המשפחתי אִפשר לה לפתוח את חנותה הראשונה בפריז, שם מכרה את כובעיה. החנות נחלה הצלחה רבה, מה שהביא לפתיחת בוטיק נוסף בעיירה דוביל שלוש שנים מאוחר יותר. בבוטיק זה כבר החלה למכור גם בגדי ספורט ופנאי - הכול בעיצובה האישי.

פרסומת לשאנל 5 משנות ה-60'

ימים סוערים

בשנת 1915 קוקו שאנל כבר הייתה הבעלים של רשת, עת פתחה חנות שלישית בעיירה ביאריץ. החנות פנתה לקהל מבוסס של תיירים עשירים, אך חשוב מזה - פה החלו לבלוט ניצוצות העיצוב שלה. היא מכרה בגדי קז'ואל נוחים שהיו עשויים מבד ג'רזי, דבר שלא היה מקובל באותם ימים, שכן חומר זה שימש בעיקר לייצור בגדים תחתונים לגברים. ב־1920 הכירה את המלחין הנודע איגור סטרווינסקי והתפתח ביניהם רומן לוהט ומתוקשר, בשלב זה של חייה, קוקו שאנל הייתה חלק מהחברה הגבוהה ובעלת קשרים חשובים עם מספר דמויות מפתח באריסטוקרטיה האנגלית. חמש שנים מאוחר יותר היא המציאה את "הלוק האנגלי" המיוחד שלה, בהשראת המוזה שלה, האריסטוקרטית האנגלייה ורה לומברדי. לעולם האופנה לא היה ספק - מעצבת מחוננת התגלתה. 

לא הכול דבש

עת פרצה מלחמת העולם השנייה ב־1939, קוקו שאנל נאלצה לסגור את חנויותיה. למרות המצב הכלכלי הקשה ששרר בצרפת, היא התגוררה במלון ריץ הפריזאי,

 הודות לקשר רומנטי עם קצין נאצי בכיר. ביקורת קשה נמתחה עליה בשל רומן זה, והעם הצרפתי הפנה לה כתף קרה. ב־1945 היא נאלצה לעבור להתגורר בשווייץ, עד יעבור זעם והנושא יישכח. 

בית האופנה נולד

לאחר תשע שנים של מנוחה, קוקו שאנל שבה לפריז ב־1954 ופתחה את בית האופנה שלה. הקולקציה החדשה שלה לא נחלה הצלחה בקרב הצרפתיות, שזכרו לה את יחסיה עם הקצין הנאצי, וגם הרמת קרנו של בית האופנה "דיור" לא סייעה למעמדה. למרות הבעיות מבית, היא דווקא זכתה לשגשוג בקרב האנגליות והאמריקאיות, שהפכו ללקוחותיה הנאמנות. כוכבות הוליוודיות אימצו את עיצוביה, מה שהחזיר אותה אט־אט למעמדה הטבעי - מעצבת האופנה של צרפת.

היורש

קוקו שאנל המשיכה לעבוד עד יום מותה. ב־1971 נפטרה שאנל מהתקף לב, כשהיא מותירה אחריה מורשת אופנתית המשפיעה על עולם העיצוב עד ימינו. לאחר מותה התקשה בית האופנה לשמור על מעמדו. מעצבים שונים הובאו למלא את החלל, אך לא הצליחו לעמוד במשימה להשיב לבית האופנה את זוהרו ואת רווחיותו. ב־1983 מונה קארל לגרפלד למעצב הראשי, מהלך שהשיב בהדרגה את היוקרה והזוהר למותג החבול. לגרפלד בחר להמשיך את הקו העיצובי הקלאסי

 של המייסדת על ידי שמירה על צלליות לפי עיצוביה, לצד עיצובים חדשים ברוח התקופה. "צריך להמשיך להמציא מחדש את הפריטים הקלאסיים", אמר פעם בריאיון, "כי כשמישהי אומרת שהיא אוהבת מראה קלאסי ואתה מראה לה משהו מלפני 20 שנה, היא תאמר 'אני לא אוהבת את זה'. קלאסי זו אבולוציה איטית, אחרת הפריט הופך לפריט תקופתי".

המורשת

למרות גאוניותו של לגרפלד, רוב הפריטים המזוהים עם בית האופנה והפכו לסמליה עוצבו על ידי המייסדת. קוקו שאנל השכילה להבין שיש צורך בשינוי גישה בכל הקשור לעיצוב בגדי נשים בתחילת המאה הקודמת. מדובר בחשיבה מהפכנית באותה תקופה. עד תחילת המאה ה־20 נשים לבשו שמלות ארוכות ומנופחות ומתחת להן לבשו מחוך. ההתנהלות בבגד כזה הייתה מסורבלת ומאוד לא נוחה.

שאנל הייתה מהראשונות לשחרר את הנשים מאותו מחוך, כשהחלה לעצב פריטים רחבים ושמלות בקווים ישרים הרחוקים מהגוף. היא השתמשה בסריגים רכים ונוחים ויצרה צללית חדשה וייחודית לה, המעלימה את קו המותן שהיה כה מודגש עד אז. היא עצמה נהגה ללבוש פריטי לבוש גבריים, ובשנות ה־30 אף עיצבה את זוג המכנסיים הראשון, דבר שהיה מהפכני לכל הדעות. מאוחר יותר, באמצע שנות ה־40, היא הביאה לעולם את חליפת שאנל המפורסמת, שמהווה עד היום בסיס לכל קולקציה של בית האופנה הזה. החליפה האייקונית עוצבה משילוב של טוויד וג'רזי והורכבה מז'קט קליל בגזרה ישרה ופשוטה יחסית, חולצת אריג רחבה וחצאית ישרה באורך חדש המסתיר את הברך. אורך זה מכונה גם היום "אורך שאנל". החליפות הללו היו סמל לאלגנטיות ויוקרה ויוצרו בטכניקות מעולם החייטות המוקפד. כיום נשים בעמדות ייצוגיות, כמו נשות נשיאים וראשי ממשלה, מופיעות תדיר בחליפת "שאנל", שעונה על צורכיהן בלבוש קלאסי, אלגנטי ומכובד.

שאנל מסביב לשעון

קוקו שאנל יצרה עוד פריטים אלמותיים, שהעולם כנראה ימשיך לצרוך לעד. השמלה השחורה הקטנה - אולי הפריט המזוהה ביותר עם בית האופנה הזה, שמעורר דיונים בעיתוני האופנה חדשות לבקרים גם בימינו - עוצבה על ידיה כבר ב־1926. הגרסה הראשונה הייתה בעלת קווים ישרים ואורכה הגיע לקו שבין הברכיים לשוקיים. השמלה שידרה נוחות ובמהרה התחבבה על לקוחותיה

 הצרפתיות. עד אז, שחור היה צבע המזוהה עם אבלות ולא היה נהוג להשתמש בו לעיצוב בגדי נשים. שאנל ידעה לזהות את הצבע הקלאסי והאלגנטי הזה ולנצל אותו למטרותיה. באותה שנה כיכבה השמלה על שער "ווג" האמריקאי, שקבע כי יצירה זו תהיה פריט חובה בארונן של נשים בעלות טעם טוב, ואכן כך היה.

לצד השמלה השחורה, השיקה קוקו שאנל את הבושם הראשון שלה: "שאנל 5". הבושם זכה להצלחה מסחררת ונחשב עד היום לבושם הנמכר ביותר בעולם. שלא כמו בימינו, אז לא היה קשר הדוק בין מותגי אופנה למוצרי בישום וקוסמטיקה, והפקת בושם ייחודי לבית אופנה נחשבה, שוב, לאקט מהפכני. בקבוקו של הבושם עוצב בצורה מודרנית, מלבנית ונקייה, ולא "יישר קו" עם אחיו העגולים שהיו מקובלים בשוק הבשמים בתקופה ההיא.

שלאגר נוסף מבית מדרשה היה תיק 2.55, שעוצב לראשונה בפברואר 1955: תיק עור ועליו תפרים היוצרים דוגמת מעוינים, בעל שרשרת מתכתית שבתוכה הושחל סרט עור. בחלוף הזמן ועד ימינו אנו זוכה דגם זה לשלל פרשנויות ועיצובים מחודשים על ידי בית "שאנל" ומותגים אחרים, לא בהכרח יוקרתיים. באופן כללי, בעונות האחרונות רשתות רבות בעולם שואבות השראה מאסיבית (שלא לומר מעתיקות) מהסגנון המזוהה עם בית האופנה. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא חולצת הפסים שהייתה אחד הטרנדים החזקים שפקדו אותנו בקיץ האחרון, ומקורה בקולקציית מלחים מפוספּסת שעיצבה קוקו שאנל כשפתחה את חנותה בעיירת החוף דוביל. את אותה חולצה אימץ בזמנו פבלו פיקאסו ובהמשך היא התחבבה גם על המעצב ז'אן פול גוטייה. בחורף האחרון אי אפשר היה להיכנס לחנות של רשת אופנה אירופאית מבלי להיתקל בוורסיה כלשהי לתיק 2.55 או לחולצה מפוספסת מבית מדרשה. אין מה לומר, הסטייל השיקי של בית האופנה שנוסד לפני כמאה שנה ממשיך להשפיע על מעצבים בעולם כולו ומתאים לסגנון חיינו גם היום.

כסף מדבר

במהלך שנות ה־80 נפתחו למעלה מ־40 חנויות של "שאנל" ברחבי העולם, ובהן נמכרו פריטים בטווח מחירים של 200 דולר לבושם עד 11,000 דולר לשמלה. מלבד מוצרי לבוש ובישום, מייצרים כיום ב"שאנל" מגוון רחב של מוצרי קוסמטיקה וטיפוח וכמובן מבחר של אביזרים כמו תיקים, נעליים, משקפי שמש, שעונים ותכשיטים, הנחשבים לסופר־יוקרתיים ונחשקים. כיום מנהלים את המותג "שאנל" האחים אלן וז'ראר ורטהיימר, נכדיו של פייר ורטהיימר, שהיה שותף בעסקיה של קוקו שאנל מ־1924. בית האופנה הפריזאי מגלגל מחזור של שישה מיליארד דולר בשנה, והוא אחד המותגים החזקים והנחשבים בשוק האופנה העולמי. שאנל יכולה לנוח על משכבה בשלום.

שאנל על המסך

קוקו שאנל הייתה אישיות מיוחדת וכריזמטית, ודמותה המהפנטת גררה קולנוענים רבים לעסוק בעלילת חייה. "קוקו לפני שאנל" הוא סרט קולנוע מ־2009 המתחקה אחר חייה של המעצבת בתחילת דרכה, לפני שהפכה למותג מצליח. לצורך הצילומים השתמשו אנשי הקולנוע בארכיון התלבושות של שאנל עצמה, ואף עוצבו עבורם תלבושות מיוחדות על ידי המעצב הראשי קארל לגרפלד. "קוקו שאנל ואיגור סטרווינסקי" הוא סרט נוסף מאותה שנה, המתמקד ביחסים בין השניים.

בארסנל היצירות שחוברו על חייה ישנם הרבה ספרים, סדרות, סרטי קולנוע וטלוויזיה ואף מחזה תיאטרון. דמותה ממשיכה להעסיק אנשים רבים, ובימים אלו שוקדים בצרפת על סרט נוסף על אודותיה. היא הייתה אישה לא פשוטה, דעתנית, חריפה ולעתים נוקשה, ומיוחסות לה כמה אמרות שפר אלמותיות המרמזות מעט על הלך רוחה. משפטים כגון "אופנה מתיישנת, סגנון - לעולם לא", "אישה ללא בושם היא אישה ללא עתיד" ו"מותר להציג את השוקיים, אך לעולם לא את הברכיים" - הם חלק קטן מהאמרות שלה, המדגישות עד כמה היא לקחה ברצינות את עבודתה כמסגננת החדשה של אופנת העולם. גישה זו היא שדחפה אותה קדימה והניעה אותה להיות אישה חדשנית ומהפכנית.