עבדי החירות
פרשת עבד עברי מעלה את התמיהה כיצד מגיע אדם למצב שבו הוא אוהב את משעבדו עד כדי סירוב לצאת לחופשי. שיטוט בכלבו "מייסיס" מגלה שכולנו משעבדים את חירותנו לאדון הגדול של הצריכה המערבית
"אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי"
הקביעה הקשה "אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי", מובאת בסמוך למעמד הר סיני, ובמרחק קצר ביותר מתיאור היציאה הגדולה ממצרים (שמות כ"א, א'-ו'): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם".
עבד עברי אמור להשתחרר מעבדות לאחר שש שנים. עבד שהגיע למעמד העבדות עם אשתו – משתחרר עם אשתו. הסיטואציה הטרגית היא של עבד שהגיע לעבדות בגפו, ובמהלכה קיבל מאדוניו אישה ואף נולדו לו ילדים. על פי החוק שלפנינו אמורים האישה והילדים להישאר בבית האדון, והעבד אמור לצאת לחופשי כפי שהגיע – בגפו.
המחוקק מתייחס למקרה בו העבד קובע: "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני (שישארו בבית האדון, ועל כן) לא אצא חופשי". הבחירה של העבד להישאר עם אשתו ובניו האהובים מובנת ומעוררת הערכה, אבל השילוש המנוסח בחוק זה, מטלטל: האדון, האישה והבנים נמצאים באותה רשימה, והאדון, למרבה הזוועה, ניצב בראשה.
שתי שאלות לפחות עולות מפסקה זו: האחת, איך מגיע אדם למצב בו הוא אוהב את משעבדו עד כדי סירוב לצאת לחופשי? והשנייה, איך נבין אהבת אדם לאשתו ולבניו, אם זו שווה בעיניו לאהבת עבד לאדונו?
תלמוד תורה בארץ מייסיס
הטור הזה נכתב בניו-יורק המאוד מושלגת. היום, תוך שיטוט בעיר הגדולה, הגעתי לבית המקדש של מייסיס. כבר בכניסה השתלטו עליי, בזו אחר זו, שלל מוכרות רעבות שהתיזו עליי בשמים, והתחננו שאנסה קרם גוף חדש. בהתחלה חששתי להעליב אותן, וניסיתי להסביר שבדיוק באתי לחפש משהו אחר. אבל מהר מאוד גיליתי שהשיחות עם המוכרות המורעבות מסתיימות רק כשאני יוזמת צעד לא מנומס. באיזשהו שלב במהלך הסיור במדינת מייסיס הפסקתי להבין מה הן רוצות ממני, ורק ידעתי שאני חייבת להתגונן.
מלבד המוכרות יש מערכת שלמה ומורכבת של מלכודות שטומנת מייסיס לעולי הרגל: פרסומות מצולמות ומוסרטות, אביזרים נוצצים, מכירות סוף עונה - כל האמצעים היעילים כשרים. היה קל לי לענות על השאלה למה המוכרות המורעבות עטות עליי – הן עטות כי הן באמת רעבות, כי הן צריכות להוציא לחם מן הארץ, וזה לא פשוט.
השאלה הקשה יותר הייתה למה השיטה עובדת? כלומר, איך מקום כמו מייסיס מצליח לשכנע אנשים מן השורה (כמוני) להשאיר אצלו את הכסף שלהם. ובמילים אחרות: איך נוצר ומתוחזק המנגנון שמשכנע אותי ואתכם לשעבד את עצמנו למקומות עבודה תובעניים, על מנת לצרוך בכספי המשכורת שלנו דברים שאנחנו ממש לא צריכים.
בהתחלה אמרתי לעצמי שאלה הפרסומאים שמשכנעים אותנו, בכלים מתוחכמים, לשעבד את עצמנו למען ההנאות והחירות שלהם. אלא שמהר מאוד נזכרתי שגם הפרסומאים חיים כעבדים. גם הם עובדים בשעות לא שעות על מנת להרוויח כסף שבעזרתו יקנו בדיוק את המוצרים שהם עצמם פרסמו (ושהם בוודאי יודעים כמה מניפולציות ושקרים הם יצרו על מנת למכור אותם).
אז אם כולם משעבדים את חירותם למען חיי מותרות חסרי פשר – מי עומד מאחורי המניפולציה הגדולה של החברה המערבית? מי מרוויח מזה שאנחנו עובדים כל כך קשה, וקונים בתמורה לכך את הבשמים של המוכרות הרעבות של מייסיס?
היכן גר הדימוי העצמי?
בטיסה לניו-יורק ראיתי סרט מיותר שאני לא ממש זוכרת. משפט אחד נחרת בזכרוני, כשגיבורת הסרט אמרה לאהובה: "אבא שלי הפקיד את הדימוי העצמי שלו בחשבון הבנק". הסתובבתי במייסיס ושאלתי את עצמי, מה אנחנו באמת קונים שם - דימוי עצמי? תחושת שייכות? שיכחה עצמית? כדורי הרגעה נגד חרדת המוות?
הדבר המוזר הוא שאין לי מושג מיהו האדון הגדול שעומד מאחורי מסעות הקניות של החברה המערבית, אך גם כלפי האדון הנסתר ביותר בהיסטוריה האנושית, קובעת החברה המערבית (כלומר, החברה שלי): "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי... לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי". לעבד המקראי הייתה לכל הפחות דמות של עריץ שהוא יכול לאהוב או לשנוא. אנחנו משעבדים את עצמנו לדיקטטור לא קיים. איך אפשר להבין את זה?
מנוס מחופש
בשנת 1940, בלבה הרותחת של מלחמת העולם השנייה, פרסם אריך פרום את ספרו "מנוס מחופש". פרום מבקש, בין השאר, להבין את תופעת הנאציזם בשלב בו עדיין לא ברור אם וכיצד היא תמוגר. פרום, יהודי אירופי שהיגר לארה"ב, רואה בחייו את החירות האנושית קורסת מבחירה: הנאצים השיגו שלטון מבני אדם שבחרו להפקיד בידיהם את חייהם שלהם ושל זולתם; הקומוניזם אמור היה להציע שחרור מעבדות לעריצי הון, ותחת זאת הציע עבדות חדשה וקשה, והקפיטליזם במודל הקיצוני-אמריקני הראה למהגר האירופי כיצד ניתן לשכנע המוני בני אדם לוותר על חירויותיהם, בלי להשתמש בטיפה של אלימות פיזית.
שתי החירויות הגדולות שיש לאדם הן השליטה על הגוף ועל הזמן, ושתיהן נובעות, כמובן, מחירות המחשבה. את המערכת היקרה ביותר שיש לנו אנחנו בוחרים להפקיד, פעם אחר פעם, בידיים זרות ולא אוהדות. פרום ב"מנוס מחופש" ניסה להסביר את המהות הנעלמה של העסקה: מיהו האדון, ומדוע אנחנו כל כך אוהבים אותו?
בשביל לקצר את התהליך (הארוך והמעניין שפרום מעביר אותנו), אציין שהאדון העריץ שפרום ראה לנגד עיניו הוא אימת הנבדלות, הבדידות והמוות, והסכום לתשלום הוא החירות. מי שרוצה חירוּת, צריך להסכים לבחור בחירוֹת עצמאיות. מי שבוחר בחירוֹת עצמאיות, מודע לכך שהוא עצמאי, נבדל, יחיד וסופי. קבלת החירות עוברת דרך הכרה בנבדלות ובמוות. הפרדוכס הוא שמי שלא מוכן להתמודד עם המוות של עצמו, פוגש אותו בעודו בחיים. מי שלא מוכן להכיר במוות, פוגש את המוות של עצמו כשהוא נטמע עד אובדן בהמון הרעשני של מייסיס. באופן מוזר ומצער כמעט כולנו נמצאים שם.
החירות להיכשל
בתפילה שמסיימת את שירי סוף הדרך, מבקשת לאה גולדברג: "למדני אלהי ברך והתפלל... על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום, לדעת,
לייחל להיכשל... לבל יהא עלי יומי הרגל". לחירות אין דבר עם כסף (מלבד היכולת היקרה מפז להתקיים). לעומת זאת, החירות קשורה בקשר אמיץ (תרתי משמע) עם ההכרה בכישלון שהיא הכרה בנבדלות, ועל כן - הכרה אמיצה במוות.
בתחילת הדברים שאלתי האם מי שכורך במשפט אחד את אהבתו לאשתו, לבניו ולמשעבדו, מסוגל בכלל לאהוב. במרחק כמה תחנות מטרו מבית המקדש של מייסיס - השאלה הזו מבהילה במיוחד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
שרית היקרה (47) כל כך טוב היה לפגוש אותך, גם אם לרגע קט. ואני שמחה לבשר שבשבת "כי תשא" יכתוב את הטור חברנו בנצי, ואני – בשמחה אטקבק.
לפנייה לכתב/ת 
