כנסת יקרה, האמנם?

לאחרונה הועלו טענות כי חברי הכנסת בישראל מרוויחים יותר מעמיתיהם בעולם. כמי שחוקרת את הכנסת בעשור האחרון, אני יכולה לומר בוודאות כי מצבם של נבחרנו איננו כה ורוד אם בוחנים את פני הדברים בפרספקטיבה השוואתית רחבה, ולא רק דרך "החור שבגרוש" או במקרה שלנו התלוש. 

שכרו של חבר הכנסת עמד על כ-9,500 דולר לחודש בשנת 2010, יותר משכר חברי הפרלמנט במדינות רבות. ואולם, האם זו

 הדרך הנכונה לבחון את שכרם האמיתי? הרשו לי להציע דרך אחרת לבחינת סוגיה זו, שבסיסה עומדת שאלת העיסוק הנוסף.

בישראל חברי הכנסת אינם רשאים, החל משנת 1996, לעסוק בכל עיסוק נוסף ששכר בצידו, לפי סעיף 13א' לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם - וזוהי למעשה הכנסתם המותרת היחידה. הרציונל שעומד בבסיס האיסור הוא לאפשר להם להקדיש את מירב זמנם לעבודתם בפרלמנט, כמו גם למנוע ניגוד עניינים אפשרי.

מה קורה במדינות אחרות? ובכן, ברבות מהן אין איסור גורף על עיסוק נוסף של חברי הפרלמנט, ואם קיימות הגבלות עניינן הוא בדרך-כלל בעיסוק נוסף כנבחר ציבור. כך למשל, חברי הפרלמנט בצרפת אינם רשאים, החל מ-1998, לכהן גם כנבחרי ציבור, למשל בשלטון המקומי, אך הם חופשיים לעסוק במרבית המקצועות הפרטיים בין בשכר ובין בהתנדבות.

גם בגרמניה, מלבד כהונה במשרות ציבוריות ספציפיות, אין כל מניעה שחבר פרלמנט יעסוק בעיסוק נוסף במקביל לחברותו בפרלמנט. בשוויץ ובשבדיה אין איסור מפורש על עיסוק נוסף של חברי פרלמנט, אך קיימת פרוצדורה למניעת מצבים פוטנציאליים של ניגוד עניינים, וקיימות דוגמאות נוספות. האם נכון והוגן להציג את שכר חברי הפרלמנטים הללו כאילו הוא הכנסתם היחידה? גם אם הם מרוויחים פחות מחברי הכנסת שלנו, הרי שלחלקם מקורות הכנסה נוספים ואפילו נכבדים.

ומה עם הגודל?

נקודה נוספת למחשבה היא גודלה של הכנסת בהיבט השוואתי. למדינת ישראל יש את אחד הפרלמנטים הקטנים בעולם ביחס לגודל אוכלוסייתה ולמורכבות בעיותיה. נתון זה נוגד את הדעה הרווחת וכן פרסומים שונים בעניין. כך למשל, ניתוח שהוצג לאחרונה על גודל הכנסת ועלותה ביחס לפרלמנטים אחרים לא הביא בחשבון שבכמה מן המדינות יש בנוסף לבית התחתון גם בית עליון, לעתים גדול מאוד כבדוגמה הבריטית, שלו עלות תקציבית.

זאת ועוד, גודלן של ממשלות ישראל תפח עם השנים עד כדי 40 חברים, לרבות סגני השרים) מצב אנומלי זה, שבו כשליש מהכנסת נמצא בממשלה, מוליד תופעות שליליות ביותר. כך למשל, פחות משני שלישים מכלל חברי הכנסת פנויים לכהן בוועדות, כיוון ששרים וסגני שרים אינם רשאים לכהן בהן. לעומת זאת, סך המינויים האפשריים לוועדות עומד על למעלה מכפול ממספר זה. יוצא אפוא שחברי הכנסת - שאינם שרים או סגני שרים - מכהנים בממוצע בשלוש ועדות בו זמנית, ואם הם נמנים על הקואליציה הם יכהנו בדרך-כלל ביותר ועדות בשל הכורח לשמר בתוך כל ועדה את הרוב הקואליציוני.

לכשל מבני זה יש להוסיף את העובדה שדיוני הוועדות מתקיימים לרוב במקביל, מה שמאלץ חברים רבים לבחור לאיזו ועדה להגיע. לכך השלכה מיידית על נוכחותם הדלילה ברבים מדיוני הוועדות וכן על הדימוי השלילי של חברי הכנסת - "עצלנים", "מושחתים" ו"אוכלי חינם" .

נקודה אחרונה למחשבה היא סוגיית הסיוע המקצועי העומד לרשות חברי הכנסת - כיום רשאי כל חבר כנסת להעסיק שני עוזרים

 פרלמנטריים, היקף סיוע זעום עד כדי גיחוך ביחס לרוב הפרלמנטים הדמוקרטיים בעולם. היקף זה איננו מאפשר לו להתמודד כראוי עם שפע התפקידים המוטלים עליו, ובראשם הפיקוח על הרשות המבצעת.

שלא יהיה ספק, המחיר שכל אחד ואחת מאיתנו משלמים כתוצאה מפיקוח יומיומי ירוד על הממשלה וזרועותיה, הבא לידי ביטוי בולט בהיעדר מעקב אחר יישום חוקים, תקנות ותוכניות ממשלתיות, ובביקורת לקויה על ביצוע התקציב, הוא יקר לאין שיעור מעלות שכרם של חברי הכנסת ומהגדלת הסיוע המקצועי העומד לרשותם.

ד"ר חן פרידברג, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברה בפורום לתיקון שיטת הממשל