לא רוצה אותך גם אם תהיה הגבר האחרון בעולם
גם אילו הייתי חוה ואתה אדם. צאצאים לא היו מגיעים מפה, לא היה המשך מבראשית. אתה בכלל לא אדם, אין לך רגשות. אתה האביר על הסוס החולה. ואני כבר לא שלך
לא רוצה אותך גם אם תהיה הגבר האחרון עלי אדמות. גם אילו הייתי חוה ואתה אדם. צאצאים לא היו מגיעים מפה... לא היה המשך מבראשית. אבל אתה בכלל לא אדם. אין לך רגשות. אתה הייצור הכי פגוע שיצא לי להכיר, ועל בסיס הפגיעות הזאת ניסית כל השנים האלה לרסק גם אותי.
והאמת? הצלחת. רקדתי ריקוד של אהבה כל כך סוחף עם עצמי. בראשי. מול מי עמדתי, לעזאזל? עם מי רקדתי? עם דמיונות ופנטזיות.
האמנתי בכל ליבי שאתה האחד. אתה האביר על הסוס החולה. הולכת אותי שולל. הפעלת את מלוא הקסם שרק יכולת. בכזו קלילות. בכזו ערמומיות ונחשיות.
מסתבר שאתה בכלל לא עשוי מחומר אנושי. אתה כולך אטום ומרוכז בשמש הזורחת מכל חור אפשרי מגופך הפצוע.
זהו, אני כבר לא שם. אחרי התעקשות כל כך מיותרת, מהיום אני פוקחת טוב טוב את עיניי ומחדדת חושיי במי אתאהב. לא ייקנו אותי במכבסת מילים שקריות של נפש רכה ועדינה. מתחת לפני השטח יש המון מחלות נפש ושקרים.
חווינו רגעים קסומים שנראו כמו מירוץ לדרך עטופת שלווה. אך לא. טעיתי. אני מודה. ואפילו אומר בצעקה גדולה: מותר לטעות!
ייתכן שבני אדם משתנים, אבל סביר מאוד להניח שהכל היה מעטפת של מסיכות ומשחקים. לא קראתי נכון את הסימנים. לא רציתי להאמין את שראו עיניי וכאבו אוזניי.
נשאבתי לתוך מערה ללא סוף, מערה שחורה של טירוף
אף פעם לא הייתי חזקה בקבלת שינויים. אף פעם לא הייתי טובה בפרידות. כיוון שאני נקשרת והולכת עם האדם שמולי באש ובמים, עם כמה שזה נשמע קלישאתי. אני באמת טוטאלית, ויכול להיות שזה לא לטובתי. ברגעים הקשים עודדתי, הייתי, תמכתי, נתתי את כל כולי. וככל שנתתי - כך הצטמצמו כוחותיי. נשאבתי לתוך מערה ללא סוף, נטולת נקודת אור. מערה שחורה של טירוף. במלוא הנתינה מולך, אחד שלא העריך ורק דרש עוד ועוד, כמו מפלצת רעבה שלא שובעת לעולם.
אבל המשכתי בשלי, בהתעקשות אובססיבית לעמוד מול קשיים להסתכל להם בעיניים. כמה שזה הפחיד. רעדתי מקור ומפחד, אבל המשכתי. זכרתי ונשענתי על הרגעים העמוקים. הרגעים של החיבור בין שתי נפשות. את האיכות חיבקתי, את המוזיקה הצמדתי, אל החיוכים חייכתי. החום הרגעי, ההומור שלך, הרגעים הנדירים שהיית באמת שם מולי. שמרתי אותם עמוק בליבי והאמנתי שהם יגברו על כל גווני האפור שחור המנוכר. והם צפו מידי פעם.
אמר לי פעם מישהו: "כדי לבנות בית חייבים שהיסודות יהיו יציבים איתנים". היסודות שלנו היו רקובים. רעועים. כשרק צד אחד מתעקש, הוא נותר כל כך ערום. שלד עצמות קופא בקור. כמו ציפור ענקית שנמרטו נוצותיה על ידי הנשר הגדול. אבל מסתבר שזהו נשר פצוע ומריר כאוב ואכול. רווי חרדות. רועד מהצל של עצמו ולובש תחפושת.
אני בסך הכל מבינה שאת כל התרעלת שלך ניסית לזרוק עליי, להפוך אותי קורבן של הקורבנוּת שלך. אבל אני בטוחה שהאש הזאת אוכלת אותך מבפנים. וברגע שהאסימון שלך ייפול - היא תאכל אותך מכל הכיוונים. חכה, זה עוד ייקח לך זמן. כמו שלי לקח. אבל אני בטוחה שזה יגיע... אני כבר לא האחת שתהיה שלך. עכשיו כבר אני לא רוצה.
הבנתי. סוף סוף הבנתי את כל מה שלא רציתי להבין. אני לא רוצה אותך. אתה חולה בשבילי. אתה שברת אותי וריסקת נפש רכה ואוהבת. אני לא שם!
אם הכתובת כתובה על הקיר באותיות קידוש לבנה, אל תתעמתו איתה. היא תנצח אתכם. היא תטשטש את האופטימיות. כי זו האמת. והאמת תפקידה להתגלות, בכל מחיר. אפילו בשם האהבה.
אני כ"כ שמחה שהסכמתי לקרוא את הכתובת הזאת בסוף. לקח יותר מדי זמן. זמן יקר של בזבוז אטומי של אנרגיות, מחשבות, זכרונות, קנאה, פרשנויות של משפטיך המפלצתיים שהרשית לעצמך לירות לעברי. ליטפתי את החיה הפצועה שפוצעת אותי. חשבתי שאני חזקה מספיק ואתגבר על הרוע.
אלוהים לא נותן צ'אנס נוסף לרשעים. את המלאך שלך ריסקת
אבל זהו. אני כבר לא שם. אני בטוחה שיגיע היום שתבין מה עשית ומה הפסדת. כי מטורפת כמוני שהצליחה לקבל את המשוגע שבך לא תמצא יותר בחייך. אלוהים לא נותן צ'אנס נוסף לרשעים. את המלאך שלך ריסקת. אבל אתה את שלך תבין כשיהיה מאוחר. כי אני כבר לא שם.
אני ממשיכה במסעי אל האהבה העוטפת, התומכת המחבקת ולא הרומסת והכואבת. עם כל הכאב התהומי, אני עדיין מאמינה. אהבה היא חברות. חברות אמת. ואתה לא היית חבר. הייתי רוצח התמימות שלי. היית ואינך עוד.
לא איתי.
תמצא חברה אחרת לשחק איתה במשחק המסוכן שלך.
לפנייה לכתב/ת 
