אגואיסטית? גם לי מותר להשקיע בקריירה

שמי לונה, אני חיפאית בת 30 ואני אישה ואם פורצת גבולות. גדלתי בכפר פסוטה בגליל, על גבול לבנון, גדלתי בשכונה מוקפת בקהילה הסגורה שלנו, נוצרים קתולים, כאשר מסביבנו היו מצד אחד המוסלמים ומצד שני היהודים. עוד מילדות אני מנסה ללמוד על המורכבות של החברה הישראלית ואיך לצמצם סטיגמות וסטריאוטיפים שהסכסוך המתמשך גרם להם. בד בבד - אני מנסה להיות אשת קריירה ואמא - בחברה עם מאפיינים מסורתיים. וזה קשה. 

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

עד לפני 3 שנים הייתי וורקוהוליסטית ועבדתי מבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. הייתי שותפה בניהול פרויקטים באחד ממשרדי הפרסום הגדולים בתל אביב, נשמתי, אכלתי ושתיתי את העבודה והיה לי טוב. ואז נכנסתי להיריון - ששינה אותי. הורדתי הילוך והחלטתי שאני רוצה לעבור לגידול הילדים, להיות בבית ולהשקיע את כולי במשפחה ובבית.

הציפיות של הסביבה

זו הייתה החלטה שלי להתרכז בבית, אבל גם הרוחות מהסביבה תרמו לכך - למרות שלא ביקשו ממני מפורשות. הסביבה הנוצרית שאני גדלתי בה ליברלית יחסית לחברה הערבית; למשל, יש חשיבות ללימודים ולקריירה ולזכויות הנשים, אבל גם שם ברור שהקריירה לא באה על חשבון הבית. ובכל זאת, ברור, שמה שלא תעשי, וגם אם תשקיעי בכל העולמות, בכל זאת מישהו תמיד לא ייצא מרוצה. גם כשמדובר בסביבה ערבית-ישראלית מודרנית תמיד תתלווה להתפתחות הנשים דילמה אחת: קריירה או משפחה.

אבל החלטתי מה שהחלטתי, בני אמיל נולד, הייתה שמחה גדולה וטיפלתי במשפחה ובבית כמעט שנה שלמה. למרות הסיפוק מהמשפחה אחרי שנה הבנתי שאני מתגעגעת לאורח חיים עשיר ומלא. כזה שכולל בתוכוגם דאגה להתפתחות האישית שלי. אז חיפשתי משהו מאתגר, מקום בו אתרום להידברות בין ערבים ויהודים ומשלב עבודה עם אנשים.

למרות שלא היה לי ניסיון בתחום ההשמה, קיבלתי תפקיד של יועצת השמה לבני המגזר הערבי ב-Manpower. באמצעות העבודה שלי אני עוזרת מידי יום לאנשים. אני נפגשת במועמדים עם פוטנציאל אדיר לשוק התעסוקה ולהשתלבות בחברה הישראלית אבל בשל חסמים בתוך החברה ומחוצה לה הם לא מצליחים להשתלב. בשבילי מדובר בעבודה שהיא שליחות ואני נהנית מכל רגע.

המעסיק צריך להתחשב

ומה על המשפחה? מה על טיפוח הבית והילדים? כאן מגיעה החשיבות של התחשבות המעסיק בהורים העובדים. התנאי היחידי שהצבתי למעסיקי היה סיום יום העבודה מוקדם יותר כך שאוכל לקחת ולאסוף את אימיל מהגנון, לשמחתי הרבה החברה אישרה לי את היציאה המוקדמת וכך זכיתי ליהנות משני העולמות, המשפחה והקריירה. אבל החלטתי שעדיין משהו חסר.

לכן, לפני כמה חודשים התחלתי את לימודי התואר השני באוניברסיטת בן גוריון. התואר דורש ממני את הנסיעה לבאר שבע מידי שבוע ושעות של עבודה עצמית. את הלימודים לתואר שני התחלתי עם המון ספקות מלווים ברגשי אשם. אשם על כך שייתכן ואני מזניחה את ילדי, את חובתי המשפחתיות כדי להשיג הגשמה עצמית. ואכן, בסביבתי אני נחשבת אישה אגואיסטית - רק בשל הרצון להגשים את עצמי גם מבחינת קריירה.

זה לא עזר להם. למורת הרוח של הסובבים אותי, החלטתי שאני הולכת על עד הסוף. היחידים שתמכו בהחלטתי היו הורי והורי בעלי.  לבעלי לקח עוד קצת זמן לראות את מה שראו הוריו בי, אך תוך זמן קצר נרתם אף הוא. וכך, יומיים בשבוע,  כשאני בלימודים בבאר שבע הוא דואג לאמיל על כל המשתמע מכך - בעזרת חמי וחמותי. גם הם מאמינים שהמשפחה זה הכי חשוב, והמשפחה זה האושר של כל אחד מבני המשפחה - כולל האם.

הקשר בין הכותבת, לונה חורי, לבין ynet קריירה נוצר בסיועו של ארגון קו משווה , המקדם תעסוקה של אקדמאים ערבים.