קרחון אחרון, רשימות אחרונות
קריאה בספר "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" מאת של אסקילדסן, מלווה בקולות רפאים מן העבר, בכמויות אדירות של אירוניה, הומור כאב וביקורת - במילים ספרות
קריאה בספר "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" מאת של אסקילדסן, מלווה בקולות רפאים מן העבר. ואין מדובר רק בקולותיהם של האנשים שהופיעו כמו צללים במהלך חייו של תומס הקשיש, המספר בחלק הראשון של הספר, כי אם בהשתברות קולם של קפקא, בקט ודוסטוייבסקי. אלו קולות רפאים מכיוון שנוכחותם אינה מוחלטת.
אסקילדסן מושפע מהם ודאי, אך הוא מצליח לרומם את ההשפעה לכדי יצירה עצמאית ומקורית, ובאמצעות אמנות הצמצום המופלאה, הוא מבטא את השבר העמוק של הקיום, שהם היו מבשריו.
רשימות מהודקות על האבסורד שבחיים (עטיפת הספר)
זהו ספר צנום בו ימצאו הקוראים רשימות קצרות (לעתים לא יותר משני עמודים) של קשיש נורווגי החי לבדו. ימיו האחרונים מתוארים בלשון קשה ובהירה, נטולת קישוטים וסנטימנטים, שכן ממרום גילו ומתוקף היותו בעל מבט מפוכח, הוא חפץ במוות.
יוצא דופן הוא הסיפור הקצר "קרל לנגה", שאינו שייך לרשימותיו של תומס, בו מתוארת דעיכתו של אדם ההופך יום אחד לחשוד באונס קטינה. אך סיפור זה, יחד עם הסיפור "מחשבה פתאומית משחררת" המופיע אחריו, שלקוח מקובץ סיפורים אחר של אסקילדסן, יוצרים מתווה מרהיב ומזעזע של הקיום האנושי.
הפשטות היא המפתח
אסקילדסן הוא רב אמן ביכולתו ליצוק כמויות אדירות של אירוניה, הומור, כאב וביקורת במילים ספורות. על גב הספר נכתב כי "כל משפט מכיל עולם ומלואו", ואכן כך. המשפט הסתמי ביותר צובר משמעות נוכח מיקומו בטקסט, האלוזיות העולות ממנו, האופן בו הוא מנוסח ומתוקף פשטותו. אסקילדסן אינו זקוק לתיאורים מפורטים בכדי להצביע על הלך רוח. הוא גם לא נעזר בקישוטים לשוניים למיניהם, במשחקי מילים או בהתפלמסות. הפשטות היא המפתח באמצעותו הוא מצליח לפרוץ לחדרים בהם טמונים הדברים שבשבילם אנו חושבים שראוי לחיות.
ברשימותיו המהודקות, מצביע תומס על האבסורד שבחיים. המשפחה, החברים, השגרה, הרכוש, הבריאות - כל אותם "קביים" עליהם הצביעו האקזיסטנצייליסטים, מוצגים במערומיהם. באירוניה דקה ובהומור יוצא דופן, המספק רגעים מפתיעים של צחוק אמיתי אך מריר משהו, משרטט אסקילדסן את ההתנערות מכל המלבושים ומעמיד את גיבורו נחוש, איתן, ביקורתי, אך בעל חמלה - אל מול הקור הבסיסי של הקיום.
מתוך כך נובעת כתיבה של ניגודים. המבע היבש מתגלה כקרקע פורייה לתיאור רגשי; האירוניה החדה מנפיקה רגעים של הומור טהור ומזוכך והפרוזה הדחוסה היא שמאפשרת מרחב לביטוי של העצמי. חשוב לזכור כי הדבר לא היה ניכר כל כך לולא תרגומה המעולה של דנה כספי, שגם הפעם מפליאה לדייק, לשמור על קולו הייחודי של הסופר ולגרום לטקסט המתורגם להיקרא כאילו נכתב בעברית. תרגום ספר שכזה דורש קשב מופתי והבנה לפרטי פרטים, וכספי עושה זאת בחן ובמקצועיות.
הזכרתי בתחילת הרשימה את קולות הרפאים של כמה מהסופרים הגדולים ביותר. ואכן, ניתן לזהות בכתיבתו של אסקילדסן את הלאקוניות על פני השטח של בקט, המבטאת את האבסורד שהוא כה הצטיין לתאר. כך גם בנוגע לייצוג הסגנוני ותחושת האין מוצא המאפיינים את כתיבתו של קפקא. הסיפור "קרל לנגה" מהדהד ליצירתו המונומנטאלית של דוסטוייבסקי, "החטא ועונשו", אך אסקילדסן כאמור אינו רק מושפע או מתכתב, אלא מבטא את זווית ההתבוננות המקורית שלו על ידי הקצנה של הארעיות, הפשטה של האבסורד מכל הסממנים האסתטיים והישרת מבט נוקב ואמיץ, הנחשף בכתיבה המינימליסטית.
הרשימות והסיפורים הקצרים מתארים תהליך של פירוק. ברמה התמטית מדובר בפירוק של החיים אל עבר המוות, בעוד ברמה הספרותית מדובר בפירוק של השפה עד לחזרתה למבנים התחביריים ולאופני הייצוג הבסיסיים ביותר. המימוש המובהק ביותר של השניים מתקיים בסיפור "קרל לנגה", כאשר אנו עדים לערעור זהותו של קרל, שהצגתו כחשוד באונס הופכת להוויה כולה.
על אף שהוא משוכנע בחפותו, אין ביכולתו לחיות את חייו כפי שחי אותם עד כה. הוא שב וחוזר להתעמת עם החוקר שהעלה בפניו את החשדות נגדו, בעוד שלמעשה הוא צועד במקום מבלי שיצליח להוכיח שאינו אשם, אך גם מבלי שהחוקר יוכיח את ההפך.
לשון עקרה
כשלא נותר לו עוד במה להיאחז פרט לשפה, גם היא בוגדת בו. הלשון מתגלה כאמצעי עקר אל מול הקיום המאיים, וקרל עושה את הדבר היחידי שהוא מסוגל לו, הדבר הבסיסי, החייתי: הוא יורק בפניו של החוקר. אולם פעולה זו אינה מובילה לקתרזיס, אלא מנכיחה פי כמה את חוסר האונים ואת הפירוק המוחלט מכל המנגנונים שבאמצעותם אנו מתפקדים.
בסיפור זה, כמו גם ברשימותיו של תומס, אנו חשים כי אנו נמצאים בעולם קפקאי, ודמויותיו של אסקילדסן מבטאות את האפסיות והארעיות שאנו מבקשים להדחיק, ובמפתיע, גם את הפוטנציאל הגלום ברגעים קטנים, פשוטים לכאורה, שנוכח בחירתנו לראותם כיפים ומיוחדים הם הופכים לכאלה.
ניתן לשרטט חוט מקשר בין שלושת החלקים של הספר. הרשימה האחרונה הנקראת "תומס", בה מסופר על הגעתו של ילד העונה אף הוא לשם תומס לדירתו של הקשיש, שמצבו הורע וימיו ספורים, מסתיימת בפסקה: "החדר נראה מבולגן למדי. הוא עושה רושם שאיש אינו גר בו כמעט. אבל אני עוד גר כאן. גר ומחכה". בנקודה זו לא מן הנמנע כי ניזכר ב"מחכים לגודו" של בקט, שכן בכל רשימותיו טוען המספר כי הוא מחכה למוות שאינו מגיע ורק שולח שליחים כדוגמת אותו ילד להנכיח את המצב שאינו משתנה.
אך אסקילדסן אינו עוצר כאן. בעוד אצל בקט ניתן לזהות את קיומה של "אפשרות" כלשהי המטשטשת את האכזריות, ב"קרל לנגה" הקהות כבר משתלטת: "הוא התיישב לבוש במעילו, חש עצמו זר, ללא כל שייכות. אני גמור עכשיו, חשב. אין עוד שום דבר". המשפט המסכם נאמר קודם לכן על ידי קרל לחוקר, לאחר שירק בפניו. אולם עתה, כאשר כל המערכות קרסו וזהותו התפרקה לרסיסים, נפערה תהום שלא ניתן לחצותה וכל האפשרויות (המדומות) נעלמות, ונותר רק האין.
הוספת הסיפור "מחשבה פתאומית, משחררת", מתוך קובץ הסיפורים בעל אותו שם, מוסיפה נדבך נוסף לזווית ההתבוננות של אסקילדסן. גם סיפור זה עוסק בקשיש, אשר פוגש בגן הציבורי שופט בדימוס ששפט אותו בעבר לכמה שנים בכלא. המפגשים מערערים את הקשיש אך גם פוקחים את עיניו לראשונה ונרמז לנו כי הוא מתכוון לשים קץ לחייו. הסיפור היפה מסתיים בהצהרתו של המספר: "ועכשיו, ממש לפני שזה יקרה, כשאני עומד לעשות את המעשה ההחלטי היחיד
שאדם מסוגל לבצע, מחשבה אחת מאפילה על כל האחרות: למה לא עשיתי את זה מזמן?"
כותרת הסיפור מכוונת אותנו לקרוא את החלטתו של המספר כחיובית וכנחוצה מתוקף היותה משחררת, וכך היא אכן נתפסת. אך סיום זה גם מאיר את משנתו של אסקילדסן כולה. ראשית, האמירה הגורלית ביותר תאמר בפשטות, בלשון רזה ונקיה. שנית, הפירוק המוחלט מתגלם באותו מעשה פתאומי, שהוא גם הכרחי וגם משחרר.
דמויותיו של אסקילדסן נעות על הציר הדמיוני שבין הקיפאון הבלתי פוסק לבין ההכרה שאין שום דבר, וכלה בתהייה מדוע לא שמנו קץ לכל הסבל קודם לכן. זהו מהלך קשה, אך באורח פלא הוא באמת משחרר. סיפוריו של אסקילדסן מצליחים לשמר איזה יופי חבוי, ובשל הפירוק הקיצוני, המבטא את החיים המודרניים, מזדמן לנו להתבונן באמת לתוך נפשנו.
הוצאת "סמטאות", תרגום: דנה כספי, 152 עמ'
