אשליה היא קרקע בטוחה
אשה חולה וחסר בית שחור יוצאים יחד למסע שיפגיש אותם עם הקשות שבזוועות האפרטהייד. אך למרות המוטיבציה הדרמטית "תור הברזל" של קוטזי הוא המחשה לספרות פוליטית גרועה, דרכה הסופר יכול להשלות גם את עצמו
מה אני זוכר מספריו הקודמים של קוטזי שתורגמו לעברית? אני זוכר מכה. משהו חזק מאוד היכה באנשים שקוטזי סיפר עליהם, וגם דרך הכתיבה של קוטזי היכתה בי. כמובן, הכל היה קשור לאפרטהייד בדרום אפריקה. אבל מי היכה? למה היכה? מה הוביל למכה? מה התפתח מן המכה? התשובות לשאלות האלה היטשטשו. עכשיו, כשאני קורא את "תור הברזל", אני מבין למה מעולם לא הצלחתי לאהוב את קוטזי, למרות שניסיתי שוב ושוב.
הספר, שהופיע במקור ב-1990, הוא מכתב אחד ארוך שכותבת אשה מזדקנת, שחולה בסרטן סופני, אל בתה. האשה, פרופסור ללימודים קלאסיים, חיה בדרום אפריקה כאשר האפרטהייד מופעל במלוא עוצמתו, ואילו בתה לא יכלה לשאת את הברוטאליות והיגרה לארצות הברית. במכתב, מספרת האשה על חסר בית שחור שמגיע אל ביתה שתוי ומטונף. יחד, הם יוצאים למסע שיפגיש אותם עם כמה מן הקשות שבזוועות האפרטהייד: השפלת השחורים, עוני השחורים ורצח השחורים.
אשליית הפוליטיקה
הספר הזה הוא, לדעתי, המחשה ברורה לספרות פוליטית גרועה. ואם לדייק אפילו יותר, הוא המחשה לשלוש אשליות רווחות, שמופיעות גם הרבה בעברית וגורסות כי סופר פוליטי יכול להשלות את עצמו. אשליה ראשונה: חזק זה אמיתי וחזק יותר זה אמיתי יותר. קוטזי הוא תמיד חזק. הוא בוחר לייצג את הנורא באמצעות הנורא. הוא בוחר בסמל הקיצוני של אשה לבנה חולת סרטן כסמל למצב הלבנים, ובהומלס מטונף כסמל למצב השחורים. לצידם, מופיעים ילדים ירויים כסמל לקורבנות.
קוטזי. זוועות פוליטיות על ידי סמלים קיצוניים (עטיפת הספר)
ככל שהגיבור השחור של קוטזי יהיה רמוס יותר, מגעיל יותר וקורבני יותר, כך הוא ייצג בעיניו טוב יותר את סבל השחורים. ככל שהגיבורה הלבנה שלו תהיה מסורטנת יותר, בודדה יותר, חסרת נשיות ומוגנת על ידי כסף - כך היא תתאים לו כדי לייצג את ההשחתה שבעליונות הלבנים. למה העניקו אינטלקטואלים צדקנים את פרס נובל לסופר שהציג זוועה פוליטית באמצעות הסמלים הקיצוניים ביותר?
כי הסופר הקיצוני ביותר מעניק לאינטלקטואלים אשליה שמילים מצליחות להכיל את הזוועה, ואנשי מילים עורגים למילים שיכילו בשבילם את העולם. וזאת בדיוק הערגה שסופר פוליטי טוב יקפיד שלא לספק. הוא לעולם לא יתרום לרעיון בו הזוועה נמצאת במילים, אלא ישמור על המרחק בין גוף ירוי, למילים על מצבו.
אשליה שנייה: תן למציאות האיומה לרמוס את הספרות. אינטלקטואלים הם לא רק קוראי ספרות, הם מוצפי ספרות. כמות הספרות שהם זקוקים לה היא עצומה ומציפה את נשמתם. הכמות מעוררת בהם חרדה שאולי הם שקועים באסתטיקה בזמן שהעולם עסוק בהצלפות שוט. ואז הם נופלים אפיים ארצה לפני הסופר שלא כותב ספרות על זוועה, אלא הורס ספרות בשם הזועה (לכן התאהבו רבים כל כך באמירה האבסורדית של אדורנו, ששירה אחרי אושוויץ היא ברבריות. רבים פחות הקשיבו לו, כאשר הוא עצמו חזר בו).
קוטזי הורס את הספרות בשם הזוועה ללא הרף. העלילה שלו מופרכת עד כדי כך, שקורא סביר מתחיל לחשוד בעצמו שמא הוא חושב שהיא מופרכת רק כיוון שהוא, שלא כמו קוטזי, לא חי בתוך האפרטהייד. מדובר על חשד נעים מאוד לאינטלקטואל מוצף הספרות, מכיוון שרעד הזוועה בעמוד השדרה שלו, יקר לו יותר מתבונת הספרים שרכש.
על מזבח האפרטהייד
אבל תבונת ספרים גם היא חתיכת חיים. ועלילה מופרכת, יודע כל אוהב ספר, היא עלילה מופרכת ולא יעזור בית דין. מומחית לקלאסיקה רומית והומלס מסריח לא יוצאים למסעות משותפים, לא מגלים תובנות משותפות, לא חושפים מנגנוני שליטה. ציטטות מוירגיליוס ופתגמים בלטינית הם דרך מגוחכת וגם סנובית לדבר על ילדים שמחטטים בשיניה של זקנה שמוטלת על מדרכה, כדי לעקור מהן שיני זהב.
קוטזי מקריב את הסבירות של העלילה על מזבח הרעיון. הוא רצה לחבר את פסגת התרבות הלבנה עם תחתיות התרבות השחורה, עד לכדי מצב שהוא מציע לקוראיו לזרוק לפח את הנסיון שצברו כקוראי ספרות . אילו כתב גרוטסקה או משל, העלילה שלו היתה אפשרית. אבל מדובר על רומן ריאליסטי - כדי שהקוראים לא ישכחו את הריאליה, ואז על המציאות הסיפורית הזו, נכפת עלילה בלתי סבירה על מנת לשרת את הרעיון בכללותו.
אשליה שלישית: הפסימיות היא קרקע בטוחה. קוטזי יודע לספר רק על זוועות האפרטהייד. אין לו מילה להגיד על העמידה כנגד האפרטהייד. יש לו חמישים אימרות לטיניות לכל רגע בו מורידים אנשים למדרגה של כלבים, אבל אין לו מילה פשוטה אחת כדי לתאר רגע אחד שבו אדם מוכה משיג השג פוליטי, וכך עולה למדרגה של מורד.
הפסימיות הטוטאלית מצילה את האינטלקטואלים מההימור שיש בחיים פוליטיים ממשיים.
אבל האפרטהייד היה גם נלסון מנדלה, לא רק ילדים נרצחים. ומי שקורא את קוטזי כדי להרגיש את האפרטהייד, לא ירגיש דבר וחצי דבר מן המציאות שהיתה בסופו של דבר, חזקה מן המציאות של הברוטליות.
קוטזי לא מספק ליווי ספרותי בעבור הדרך המפותלת והמעניינת שבה הובס האפרטהייד. אומרים שכדאי לקרוא את קוטזי כדי ללמוד איך להפגיש את העט של הסופר הישראלי עם נושא הכיבוש. לדעתי, בשביל לכתוב ספרות פוליטית-מקומית ראויה, מוטב לשכוח את זו שלו.
"תור הברזל" מאת ג'.מ קוטזי. תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת עם עובד, 219 עמ'.
