הדור הבא של המילה הכתובה

כולם יודעים עד כמה קשה לפרסם ספר מקור בישראל. התמלוגים, המבצעים, התהייה לגבי התקדמותו של חוק הסופרים, וריבוי כתבי יד מתורגמים מכל ארצות העולם, גורמים לספרי המקור החדשים להיעלם מהמדפים תוך שבועות ספורים. אבל מי אמר שלא נכתבת ספרות מקור טובה בארץ?

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

בפרויקט מיוחד חמישה סופרים, פורים, מתורגמים וזוכי פרסים, כאלו השייכים אל הדור הותיק של הספרות העכשווית, בוחרים חמישה ספרי ביכורים שאי אפשר היה להניח מהם את היד. וגם מספרים על מה היה פעם, כשהם כתבו למגירה, וספר כרוך היה עדיין חלום רחוק, ומי בזמנו נתן להם את הצ'אנס הראשון.

דנקנר נוסע אל נפשו של אסולין

"יאיר צלצל אלי ושאל אם יוכל לשלוח לי בדואר נובלה שלו", מספר הסופר אמנון דנקנר. "הסכמתי ומיד התחלתי לטפח אליו בליבי טינה על כך שהוא פורץ לפנאי שלי, וזו הסיבה שהנובלה שלו שכבה למעצבה בדוא"ל שלי, ושהשיחות שלו שנעשו נואשות יותר ויותר נענו ב מילים, 'עוד לא הגעתי לזה' , מתוך תפילה שאולי הוא יתייאש וירפה".

הרומן של יאיר אסולין, "הנסיעה", עוסק בנסיעה של חייל בשירות חובה אל הקב"ן, אשר מהווה כסמל לנסיעה אל תוך גבולות הנפש ואל מעמקיה של החברה הישראלית.

אסולין. ריכך את דנקנר (עטיפת הנובלה "הנסיעה")

"אבל גם בן אדם איום כמוני בסוף מתרכך וכשנהיה לי לא נעים ואמרתי לעצמי 'אוף, טוב, נו, נעיף מבט. התחלתי לקרוא ואחרי כמה רגעים הבנתי איזו שגיאה גדולה כמעט עשיתי. מצאתי בנובלה שלו לא סתם כשרון של מספר , אלא - אני מעז לומר - צלצול של גדולה. יש לציין שסופרי ביכורים מעטים פנו אלי, אולי בזכות המוניטין השגויים שיצאו לי כאדם בלתי נסבל ומטיל אימה".

מי נתן לי את הצ'אנס ראשון: "לצערי הרב איש לא נתן לי צ'אנס. אני הוא שלקחתי אותו. איני מתגאה בכך שלא ידעתי לבקש עזרה . זו אינה תכונה טובה ומועילה, אבל כך היה. הכל נסרח מייגע קשה וממושך. בעצם רק ב- 2008 הרגשתי שאני סוף סוף מגיע לאן שרציתי להגיע עם פרסומו של "ימיו ולילותיו של הדודה אווה ", כך שאפשר לומר שהמו"לית והעורכת שלי שרי גוטמן היא שגילתה את סופר הביכורים הקשיש דנקנר בכך שהתעקשה שאכתוב רומן ובכך שליוותה את הכתיבה כל הדרך בעידוד ובדחיפה".

יהודית קציר פספסה את גוטפרוינד

"סופר הביכורים שמצא חן בעיני הוא אילן עמית", מספרת יהודית קציר. "ייחודו של הספר בכך שהוא 'רומן ספורים'. כל פרק נמסר על ידי תודעה של אחת הדמויות ויכול לעמוד כסיפור בפני עצמו. אולם הדמויות: ארבעה גברים וארבע נשים בני שלושה דורות - הן בנות משפחה אחת, והן מהדהדות זו לסיפורה של זו, מאירות זו את זו ויוצרות דיוקן משפחתי של שתי משפחות שהן אחת.

באר. נתן לקציר הזדמנות ראשונה (צילום: דן פורגס)

"הרומן ישראלי מאוד, וקוראים רבים יוכלו למצוא בו הד ליחסיהם המשפחתיים ולבעיות שמעסיקות אותם.

כל אחת מהדמויות מתמודדת עם דרמה אישית ועם שאלות של אחריות ושל אשמה לגבי חיי יקיריה ואושרם. הספר מעלה שאלות מרתקות: האם 'גנים נפשיים' עוברים בתורשה? האם קיים איזה 'חטא קדמון', מעין מפץ גדול שרסיסיו מתגלגלים אל הדורות הבאים?

"בהקשר להתרשמות שלי מאילן עמית, ניתן לציין כי בעבר הייתי בקשר עם כמה סופרים שבסופו של דבר הוציאו את ספרם בהוצאות אחרות. הדוגמה הבולטת ביותר היא אמיר גוטפרוינד. לפני כ-14 שנה 'גיליתי' אותו במסגרת תחרות סיפורים של אחד העיתונים. הוא זכה בפרס, ובטקס שאלתי האם יש לו חומר נוסף. הוא העביר אלי כתב יד של רומן (שלא יצא עד היום) ואני התלהבתי מאוד, אבל בהוצאה התמהמהו בקריאתו. השאר זה כבר היסטוריה".

"אשה אחת נפלה" (עטיפת ספרו של אילן עמית)

מי נתן לי את הצ'אנס הראשון: "את הספור הראשון שלי 'דיסניאל' כתבתי בגיל 24 ושלחתי ל'עיתון 77', בלי לדעת שהם הכריזו על תחרות סיפורים מכל שנות העיתון. יום אחד, בעודי ממלצרת בקפה ליד המזרקה בגן העיר, קראו לי לטלפון. על הקו היה חיים באר, משופטי התחרות, שהודיע לי שזכיתי. זה היה רגע שלא אשכח.

"הוא כתב על הספור במדור שלו ב'דבר השבוע', ובאותו שבוע התקשרו משלוש הוצאות ספרים מרכזיות, שרצו להוציא לאור את קובץ הספורים הראשון שלי. נאלצתי לומר שאין קובץ, אלא רק ספור אחד. בסופו של דבר חתמתי עם 'הספריה החדשה', כי הם היו היחידים שהסכימו לתת לי מקדמה קטנה, שאפשרה לי לנסוע לכמה חודשים לארה"ב. שם כתבתי את הספור השני, 'סוגרים את הים'".

עצות חשובות לסופרים צעירים: "קחו עורך פרילאנס שיעבוד אתכם על הטקסט לפני שליחתו להוצאת הספרים. בהתנהלות מול הוצאות הספרים - קשר אישי עשוי לעזור לכתב היד שלכם להיקרא בהקדם ובתשומת לב. גם המלצות כתובות מסופרים או מבקרים וזכיה בתחרות ספורים עשויות לעזור. אם נוצר קשר חיובי בהוצאה מסויימת אך מתמהמהים לחתום אתכם על חוזה - אל תתביישו לומר שאתם עומדים לסגור עם הוצאה אחרת. בכל מקרה - למדו מקצוע. מכתיבת ספרות אי אפשר להתפרנס".

ז'קונט נמתח באופן מיוחד

"את אורי לברון לא זכיתי להכיר אישית", מספר הסופר אמנון ז'קונט, "אך ספרו צד את עיני בזכות שמו, 'חצי הוכחה', שהוא במבט ראשון פשוט ובמבט שני - מתוחכם. כשהתחלתי לקרוא, אהבתי את הייחוד שבספר: לא עוד סיפור מתח שבו, על פי מיטב המסורת השחוקה, משהו לא צפוי קורה למישהו לא ממש מיוחד, אלא עלילה מרתקת וקצבית שמשמשת פלטפורמה למורכבות רעיונית מסוימת ולמערכות יחסים.

"הדמויות נראות לכאורה שגרתיות, אך ככל שהסיפור מתגלגל - הן מתגלות כבעלות מידה של עומק. אהבתי במיוחד את הדיאלוגים המדויקים מאוד מבחינת האיפיון שהם מעניקים לדוברים השונים, ואת העובדה שבניגוד לרוב הספרים שרואים אור חדשות לבקרים ולכתבי היד שמגיעים אלי, הסגנון חף מכל התחכמות ומניסיון להיות 'מקורי' בכל מחיר.

"הסיכוי של סופר צעיר לפרוץ היום אל השוק, נמוך בהרבה מכפי שהיה כשפרסמתי את ספרי הראשון. בעוד שאני הייתי כמעט 'סופר המתח העברי הראשון אחרי אלפיים שנה', סופרי המתח של היום נדרשים לחדש הרבה יותר כדי לבלוט. על רקע זה, אני מעריך עוד יותר את הפריצה שעשה לברון, ולדעתי הוא אחד מסופרי המתח המבטיחים שקמו לנו, ועוד נשמע עליו רבות".

ז'קונט. מצא יורש לזירת המתח (עטיפת ספרו של אורי לברון)

מי נתן לי את הצ'אנס הראשון: "אמנון אחי-נעמי, שהיה עורך המתח ב'עם עובד', שם יצאו ספרי הראשונים. הייתי איתו בקשר עד לפטירתו לפני כשנתיים. רוב הספרים שאני קורא הם ספרי ביכורים ואני תמיד מקווה למצוא כתב יד מסעיר. לסופר צעיר הרבה יותר קשה כיום להתבלט בהשוואה לתקופה שבה אני התחלתי לכתוב. בזמני (1982) הייתי כמעט סופר המתח העברי הראשון אחרי 2000 שנה.

ז'קונט. ספר הוא היום מוצר, לא פחות ממילקי

עצות חשובות לסופרים צעירים: "לקרוא המון. לכתוב המון ולא לפחד למחוק חלק גדול ממה שכתבת. לא לנסות לחקות אף אחד. לכתוב בגובה עיניך שלך. כל ניסיון לחיקוי - יצא בסוף נלעג. לא לפחד מביקורת. להבין שמי שמציע לך תיקונים- מנדב לך חלק ממוחו. ברוח זאת- מומלץ גם להראות את החומר הגולמי לאנשים רבים ככל האפשר, ולשמוע את עצותיהם.

אחרי שיש לך מוצר טוב - לבחור הוצאה עם מערך שיווקי טוב. אסור לשכוח, ספר הוא היום מוצר, לא פחות ממילקי, וכמו כל מוצר בעידן הצריכה ההמונית, יש לשווק אותו בדרך מקצוענית".

אפרת שטיגליץ' מצאה את האיכות

"שמעתי על טל דוידוביץ' מהעורכת מיכל חרותי וסמכתי על מיכל, שאם היא בחרה לעבוד עם טל, ועוד כספר ביכורים - בטוח שספרה ראוי". מספרת הסופרת אפרת שטיגליץ'. "ידעתי שטל עובדת על כתב היד קשה, בחריצות ובלי פשרות. ברומן הביכורים שלה יש תכנים שנגעו ללבי ולדעתי, ואיכויות בהחלט משמעותיות לכותבת שזהו ספרה הראשון.

איכויות משמעותיות לספר ראשון (מתוך עטיפת "מנגו אחרון לפרידה")

מי נתן לי את הצ'אנס הראשון: "עליזה ציגלר שהיתה העורכת הראשית של הוצאת ידיעות אחרונות היא זו ש'גילתה' אותי. היא פרסמה בכתב העת 'פרוזה' אותו ערכה, את הסיפור הראשון שכתבתי בימי חיי. אנחנו בקשר עד היום. מי שמכיר אותה יודע, שהאשה הזאת 'עובדת רק עם מי שהיא אוהבת' כך שהיא ממשיכה להיות בדיאלוג עם אנשים בכל גיל. ספרי הראשון מוקדש לה בתודה".

עצות חשובות לסופרים מתחילים: "לדעת, להבין, להפנים שכתיבה טובה היא עבודה מאוד קשה. תהליך ממושך, בודד, ודי סיזיפי. אם יש בידי הכותב כתב יד שלדעתו או לדעת מי שעובד איתו ראוי לדפוס, או לפחות לעניין הוצאות ספרים, כדאי לשלוח את כתב היד לכל ההוצאות. העצה הכי יעילה היא - לא לעבוד לבד. להשקיע, גם כסף, כי הוצאות הספרים לא יכולות לממן את השלב הזה. שיהיה דיאלוג רצוף לכותב עם מישהו שקורא אותו, שידבר איתו, שהוא לא יתבייש ממנו, ולא יחרוץ את גורלו, אלא יעבוד איתו. ולא מוכרחים לפרסם ספר. אפשרויות האינטרנט מספקות הרבה אנשים".

גייל הר-אבן חוזרת לקיבוץ

"קראתי את ספרה של יעל נאמן וחשבתי שהוא הטוב שבספרים שנכתבו פה על קיבוצים" מספרת גייל הר -אבן. "הספר מתאר ילדות בקיבוץ, ומציג תרכובת שייחודית אולי רק לבני הקיבוצים של פעם: עזובה רגשית שנמהלה בתודעה של נבחרות. הוא כתוב באיפוק רב, תוך ניסיון אמיתי להבין; ותוך שהיא בוחנת את העבר המחברת מרשה לעצמה גם לאהוב. הכתיבה כנה ועם זאת גם מיומנת במידה שנדירה בספר ביכורים. מאז שקראתי אותו הספר מעסיק את מחשבותי ואני מעסיקה את חברי בדיבור עליו". 

אחד הטובים מכל ספרי הקיבוץ (עטיפת הספר)

מי נתן לך את הצ'אנס הראשון: "אני בת לאם סופרת. אמי ז"ל היתה סופרת גדולה באמת. היא לא חנכה אותי

באופן ישיר, אבל למדתי דברים רבים מעצם החיים לידה".

עצות חשובות לסופרים מתחילים: "ככלל, יש לי שלוש עצות: לקרוא ספרים, ולקרוא עוד ספרים, ועוד. את רוב הדברים שסופר צריך ללמוד - לומדים מקריאה. להתייחס לכתיבה כאל עבודה ופשוט לעבוד. לנתק את המחשב שעליו כותבים מהאינטרנט".

הכתבה הוכנה בשיתוף עם "צומת ספרים" בעקבות ערב שהוקדש לבחירת ספרי ביכורים.