מסביב יהום הסער - מה לעשות?

מספרים על יצחק רבין שבראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, דחק בסביבתו להגיע להסדרי שלום, כיוון שחשש מהתפשטות האיסלאם שיביא לשינוי משטרים במזרח התיכון - מהתגרענותה של איראן; ומהירידה ביכולתו המבצעית של צה"ל. הוא רצה לנצל בדחיפות את מה שנקרא ונראה אז כ"חלון הזדמנות" היסטורי, כדי להקהות - אם לא לבטל לגמרי - את אותם סיכונים אסטרטגיים.  

רבין צדק. הוא ידע כנראה מה שנסתר מעיני כל ראשי הממשלה שהחליפו אותו, שהרי אף אחד מהם לא ממש עשה את כל שניתן כדי להגיע להסדרים המיוחלים: ברק רק חיפש הוכחות לכך שאין פרטנר, שרון היה משוכנע בכך והתנהל חד צדדית

 ונתניהו, כמו נתניהו, רק מדבר. אולמרט, לפי סיפרו לפחות, כנראה באמת רצה (אפילו אסד מאשר), אך התעורר לכך מאוחר מידי, כשהיה כבר "מטרת דמות" אפילו בעיני הערבים.

לצערנו, ראייתו הפסימית של רבין הפכה מציאות: ראשית, האיסלאם כובש עוד ועוד חלקות בעולם הערבי ומעבר לו. גם במקומות שמלאכתו נעשית בידי וברגלי ציבורים נאיביים המחפשים קצת יותר חופש ורמת חיים (תוניסיה, תימן מצרים, ירדן ומחר אולי אפילו סוריה), זו רק שאלה של זמן עד שכוחות שחור אלה יחדרו לקדמת ומרכז הבמה. שנית, דבריו של מאיר דגן, ערב פרישתו מהמוסד, היו בבחינת יוצא מהכלל המעיד על הכלל ורק המחישו איזה מאמצים אדירים צריך היה ועדיין חייבים להשקיע, כדי לתקוע מקל ולהאיט את הגלגל הענק האיראני השועט, באין עוצר, לגרעין צבאי.

ושלישית, צה"ל. צחוק הגורל הוא, שהמהומה הרוחשת בעומק גבולנו המערבי, מתנהלת במקביל למהומת גלנט. אפילו משהוחלט כבר שרמטכ"ל הוא לא יהיה, הנזק נגרם: אי אפשר שהצרימות הקשות סביב החלפת אשכנזי ומערכת היחסים הרעועה בין שר הביטחון לבינו, לא פגעו - אם לא ביכולתו המבצעית של צה"ל - לפחות בדימויו בעיני עצמו; בעיני עם ישראל; וכמובן, בעיני "דיירי הג'ונגל" סביבנו. שהרי בעולם של מציאות מדומה, הדימוי חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, מהמציאות עצמה. מדהים כמה שכחנו, שהרתעה היא אחת מארבעת עמודי היסוד של תפיסת הביטחון...

למה מתפלאים שלא חזינו?

כשמסתכלים סביב ובעיקר - למעלה, בכיוונם של מנהיגינו, קשה שלא לשאול: אלוהים אדירים, עד כמה אפשר להיות קהי חושים ואטומים? עד כמה אפשר להמשיך להתמקד בפוליטיקה כשצריך לעשות מדינאות? גורל כולנו מופקד בידיהם והם ממשיכים להשתעשע ביציבות קואליציונית ובבניית כוחות פוליטיים חדשים? עד איפה אפשר לקחת את האגו על חשבון האחריות? אין גבול?

גם הרשות הרביעית, התקשורת, אינה נקייה: במקום לחטט במחוזות מקבלי ההחלטות ולזעוק את אשמתם בהידרדרות ישראל לבידוד אסטרטגי כה מזהיר, היא העדיפה – כמה נוח ורגיל בנסיבות כאלה - לעסוק בכישלון קהילת המודיעין. בסדר, תיתלו, תערפו, זו הרי ה"שעיר לעזאזל" הקבוע, אך כדאי להבין שהסיכוי שגורמי המחקר וההערכה בקהילה יתנו "התרעה" למהפך ששורשיו חברתיים-כלכליים-תרבותיים, הוא קלוש למדי. אגב, אם כבר, ראוי היה לבדוק מה קרה וקורה במכוני המחקר האקדמיים העוסקים בחקר המזרח התיכון, המתפרנסים גם מכספי ציבור: שם צריכות היו להידלק "הנורות האדומות" - זה אמור הרי להיות תחום התמחותם!

מה עושים? עצוב לומר, אך כשחוזרים לחזונו המדיני של רבין, נראה שנסגרה הדלת, הוגף החלון ונסתם גם הסדק. אולם אסור לוותר, ותמיד חובה לחפש סיכוי, אפילו הוא בגודל חריר מיקרוסקופי. עם כל הצער שבדבר, דומה שהעת הנוכחית, המיידית, אינה מתאימה לכך. צריך להתפלל שהמתרחש הוא רק גל עכור שיחלוף ויתפוגג ולקוות שבמעלה הדרך קברניטנו יתעשתו, התובנות תופנמנה וייאזר גם אומץ לחתור לחזור לתהליך מדיני שיימצב אותנו טוב יותר באזור.

בינתיים צריך להתמקד בארבע נקודות: האחת, פשוט לשתוק, על מנת שלא לתקוע לעצמנו עוד "גול עצמי". בצדק נהג נתניהו משהנחה את שריו למלא פיהם מים. דומה שחלה בכך שחיקה, וחבל. ראוי היה שגם שרים ובכירים לשעבר; וכאלה המצטיירים במדינות ערב כמובילי דעת קהל בישראל, יגלו אחריות לאומית ויפסיקו לקשקש. שנית, יש להכין מערך הסברה

 כפול: הן כלפי פנים, בכדי לחזק את רוח העם לנסיבות של העמקת המשבר והן כלפי חוץ, בכדי לחזק את התמיכה הבינלאומית בישראל.

שלישית, רמטכ"ל: עם כל הכבוד ל-מ"מ נווה, על ברק לבלוע רוק, לתת לשכל לגבור על הרגש ולהאריך את שרות אשכנזי עד בחירת מחליף ראוי והשלמת תהליך כניסתו לתפקיד. אם כך ברק יעשה, הוא יוכל להרוויח סוף סוף נקודות חשובות בדעת הקהל הישראלית, החיוניות לו כאוויר לנשימה. ורביעית, צריך להיערך פוליטית, לפחות מחשבתית, לתסריט של הידרדרות סביבתית ממשית. אזי, לא יהיה מנוס מלדחוק בציפי לבני לוותר על כבודה ולהצטרף לממשלת אחדות לאומית. אם נחצה את הרוביקון, יהיה צורך לפחות למזער נזקים.