הכנופייה הממותגת: ביקור בקריביים
גולדה מצאה את עצמה, כמעט במקרה, בקריביים. גם שם, במקום להיות כאחת התיירים הצרובים, היא הצטרפה לכנופיית נערים מקומית וצבעונית. ומאיפה הכסף לכל המותגים? אין לה מושג
לנסוע לקריביים נשמע כמו הרפתקה אקזוטית: חופים, פיראטים, אוכל נהדר. אישית, אני לא אוהבת חופשות מתוכננות. אבל כשמגיעה הצעה ספונטנית לנסוע לאי טרופי, אני לוקחת אותה בשתי ידיים.
- בקרו אותנו בעמוד הפייסבוק של אתר לאשה
לאה העדיפה אותם על פני התיירים העשירים. חבר בכנופייה הממותגת
פלישת הלובסטרים
על אף היופי המרהיב, ערמות התיירים העשירים שגרים או מגיעים לנפוש בסן מארטן מפריעה לנוף וממאיסה את המקום (וחוץ מזה - חופי הים בישראל פי כמה יותר אקזוטיים בעיניי). התיירים השזופים והאדומים נראים כקולקטיב של לובסטרים לבושים בטעם רע שפלש לאי.
מצד שני, יש להם כסף והם מביאים כל שנה פרנסה למקום. אני מניחה שזה דבר טוב, אבל מעדיפה לשמור מרחק. החלטתי להתחבר למקומיים ולרעות בחברתם.
בזכות התיירים יש להם כסף לנייקי
כנופיית הכדורגל של גולדה
הסתובבתי בחלקו הצרפתי של האי עם מצלמה וחבר. כמעט מיד התאגדה סביבנו חבורת נערים מנומסים ויפי תואר. הבחורים נראו לי כבני 16 אבל הסתבר שהם צעירים יותר - הגדול מביניהם היה בן 14 והקטן בן 10. קשה למצוא היום תמימות, רכות וביישנות בפניהם של נערים. ובכל זאת, מול המצלמה וכלפינו הנערים הקריביים היו אדיבים ומנומסים."אנחנו מסתובבים בחבורה. אבל זה לא שאנחנו מחפשים צרות. להיפך. אנחנו בעיקר משחקים כדורגל יחד", אומר כריסטיאן (14), המנהיג הלא רשמי של הכנופייה.
גם לסן מארטן הגיעה בשורת הניאון
ילידים וכשרים
במהלך הימים שביליתי בסן מארטן, החלטתי לנצל את רוב הימים ולבלות בחברתם. הכנופייה הפרטית שלנו הראתה לנו מקומות על האי שתיירים לא מגיעים אליהם וסיפרה סיפורים שלא קוראים בעיתון.הדבר שהכי הפתיע אותו הוא שהסתבר שחלק מתושבי האי רואים עצמם יהודים, צאצאי משה, ומקפידים על שמירת שבת ועל אכילת אוכל כשר. מה שעוד הפתיע אותי הוא שרובם מגיעים מבתים לא עשירים כלל אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מאובזרים מכף רגל ועד ראש במותגי ספורט יקרים: נייקי, אדידס, לוטו, פומה ועוד.
"כולם כאן מסתובבים עם מותגים", אומר כריסטיאן. "למה?", אני שואל ומקשה. "זה נותן הרגשה טובה", הוא מסביר בפשטות. מובן.
בלי טיפה אחת של שחור. כריסטיאן, ראש הכנופייה
ההצהרה מגולמת במותגים
לבושו של אדם הוא כבודו בין הגברים בסן מארטן. מי שבעניינים חייב להיראות טוב ולהיות קול. בקול הכוונה היא לצבעוני: חולצות ארוכות במידה גדולה, שמגיעים עד הברכיים עם מכנסי ברמודה (או קצת ארוכות יותר) והכל ממותג ונוצץ. הצבעים עומדים בניגוד לסולידיות של התיירים.
"הם בכלל לא יודעים בכלל להתלבש", אומר כריסטיאן. "הם נראים מצחיק, עם צבעים משעממים. אנחנו אוהבים צבעים חזקים ושילובים מעניינים, uמה שהופך את ההופעה להצהרה הם המותגים המקוריים".
"ומאיפה הכסף?", אני תוהה. "חוסכים. אני מעדיף להשקיע בזוג נעליים צבעוני וטוב ובחולצות פעם בשנה מאשר לקנות כמה דברים זולים".
ילדים טובים בסך הכל (ולראייה - הם מכינים שיעורי בית)
למי יש יותר כבוד (רמז: זה קשור לזהב)
האופנה בסן מארטן משרתת משהו עמוק יותר מרק סטייל. שחור ולבן מאוד חריגים בנוף האופנתי. לגברים מבטים חודרים ושקטים. הם מאד מנומסים על פני השטח, אבל מתחת לכל המעטה המגונדר ומוכתב הזה מסתתר טווס שבקלות יכול להפוך את מופע הראווה למופע אימה. הכעס מתלקח במהירות כאן, למרות שבסופו של דבר הוא יכול לדעוך באותה מהירות.
תפיסת הגבריות מושרשת מגיל צעיר בסן מארטן. יש דגש על סגנון לבוש מסוים, שנחשב לגברי ונכון. המבוגרים לא מתלבשים מאוד שונה מן הצעירים וההבדל היחיד הוא התכשיטים שהם עונדים. כמות הזהב שעוטפת את הצוואר, מפרקי הידיים והאצבעות מעידה על מידת הכבוד, ההצלחה והגבריות של הלובש.
ורוד כמו טווס ובלי קונוטציות חד מיניות
מאמא קריביאנה
ואיך הנשים? גדולות מאוד, מאמות. לבושן פשוט וכולל על פי רוב חצאיות מיני קצרצרות שלא משאירות הרבה מקום לדמיון. הסטייל בא לידי ביטוי בשיער ובציפורניים המטופחות. הן לא לובשות מותגים ומחווירות לעומת הגברים שמרשימים בהופעתם ובהילוכם.
אני חושבת על זה ועל הקשר לטבע, שם הזכרים צריכים להרשים את האשה. הכנופייה שלנו הזכירה לי את הטווס, שמתנגדר עבור זוגתו. כאן בסן מארטן, בקרב השחורים (ובניגוד ללבנים), גבר מגונדר לא נחשד מייד בנטיות חד מיניות. להיפך. מגיע להם רספקט על הלוק, על המאמץ ועל איך שדברים אמורים להיראות.
רק ציפורניים מטפחים? טוב נו. מאמא קריבית (צילומים: לאה גולדה הולטרמן)
עוד בערוץ האופנה
להתנפנף בכיף: פרנזים
שוב הפלסטיק כאן: כניסה חינם לשוק הפלסטיק בבזאר
