עלילותינו בטירוקאלוקונדרם
"איך למדנו שלבנות גדר זה לא עניין של מה בכך, איך הבנו כמה זמן מראש צריך להודיע לטירוקאלוקנדרמי שמגיעים לארוחת-ערב, ולמה לשחק תופסת עכברים בהפנינג של יום ראשון זה לא רעיון מוצלח". המשך תיעוד מהשטח של מתנדבי 'אדם לאדם' המשתתפים בפרויקט 'תרמילאים ותורמים' בהודו
במטרה לחשוף ישראלים לעולם העשיה החברתית, ההתנדבות והאחריות הסביבתית והקהילתית, הצטרפנו, אני וחברי לעמותת "אדם לאדם" ישראלים שכבר נמצאים בהודו או בדרך אליה, להתנדבות מיוחדת בחו"ל, אבל על זה כבר סיפרתי קודם.
אחרי שלמדנו כולנו לבטא את שם העיר בהגייה הטאמילית הנכונה (כמה שיותר מהר יותר טוב), התחלנו להבין קצת מה קורה סביבנו ומי נגד מי. תוך כדי השתלבות בחיי הכפר ובבית הספר המקומי אנחנו מעבדים את חלקת ההדגמה שלנו.
הפרוייקט עליו כולנו עובדים במרץ ביחד עם סמי, יושב הראש המקומי של הארגון לעידוד
חקלאות אורגנית, עתיד להיות מרכז הדרכה ליישום חקלאות אורגנית. כיום רוב החקלאים באיזור עדיין לא מודעים ליתרונות שבחקלאות האורגנית, והתנאים הבסיסיים שברשותם לא מאפשרים להם לבצע את המעבר הזה. סמי הוא איש של עשייה, והוא מאמין שעם הדרכה נכונה החקלאים באיזור ייאמצו בהדרגה שיטות שיאפשרו את המעבר ויביאו לשלל תוצאות חיוביות: תוצרת עשירה יותר, מים מזוהמים פחות, ועוד.
חוץ מלעבד את חלקת ההדגמה, אנחנו מגיעים לבית הספר בכפר אמונאם-פאקם מידי יום. הפגישות הראשונות היו מעין סוג של בלאגן מאורגן, שלווה בהרבה רעש ותהיות משני הצדדים. ילדי כיתה ח' שהתבוננו באחת מאיתנו מורחת קרם הגנה שאלו אותנו אם הקרם הלבן שאנחנו מורחים הוא זה שגורם לעור שלנו להיות לבן, ואנחנו מצידנו תהינו איך זה שברגע שהמנהל נכנס לאחת הכיתות משתרר שקט מוחלט, עד שהבחנו במקל אותו הוא נושא עימו באופן קבוע.
נדמה שההבדלים התרבותיים הולכים וקטנים מיום ליום ככל שאנחנו מכירים יותר, אך כאשר אנחנו מתאספים במגרש הגדול של הכפר בסוף השבוע, דקה לפני תחילת ההפנינג אותו תכננו לפרטי-פרטים, אנחנו מבינים שיש צורך לאלתר, מאחר והפעילות שתכננו לפתיחה לא ממש מתאימה. במהלך השבוע הילדים כולם בתלבושת אחידה, ובסופי שבוע הבנות לבושות בתלבושת המסורתית: חצאית ארוכה, שלא ממש מאפשרת לשחק תופסת עכברים.....אנחנו מאלתרים משחק פתיחה אחר, וההפנינג נוחל הצלחה גדולה.
ההפנינג נחל הצלחה גדולה.צילום רם אפרת
אחרי יום עבודה בשדה וכמה שעות לימוד בבית-הספר כל מה שאנחנו מבקשים הוא ארוחת ערב טובה, ובמקום לבשל אנחנו מפתחים שיחות שברומו של עולם, בהם השמות "לינא", “אבו-חסן", ו"פלאפל דבורה" עולים בתדירות גבוהה. כולנו רעבים מכדי לבשל, וכך אנו מוצאים את עצמנו ברחוב מחפשים 'דאבה' ( מסעדת רחוב) פתוחה.
מהר מאוד אנחנו מבינים שמאוחר מידי, וכנראה שלא נמצא שום דבר פתוח היום, ואז אנחנו פוגשים את ראג'ה. הוא מזהה את מצוקת הרעב ומציע את עזרתו. תוך דקות אנחנו מוצאים עצמנו ישובים על מחצלות קש בביתו. המחצלות המשמשות את המשפחה בת ארבעת הנפשות לשינה, הופכות לחדר אירוח, ואישתו של ראג'ה מתחילה להכין את המאכל המקומי האהוב עלינו: דוסה.
התקשורת ביננו לבין המשפחה קולחת, למרות שהיא מתבצעת בעיקר באמצעות מילים בודדות שהספקנו ללמוד בטאמיל. לא רק שהכנת הארוחה שלה לקחה בערך את הזמן בה לוקח להעלות חמש תמונות בפייסבוק, עוד התקבלנו בזרועות פתוחות ומבטים מעריצים מצד השכנים שהגיעו מכל רחבי הכפר רק כדי ללחוץ לי את היד. האוכל מוכן ואני נהנית מכל רגע.
אנחנו שבעים ומרוצים. רוצים גם? פנו לנציגי "אדם לאדם" ותראו איך אפשר לשלב טיול בנתינה ולהכפיל את ההנאה בריבוע.
- עניי עירך קודמים? לא תמיד. ישראלים יוצאים לעולם ומראים לו את הצד היפה והנותן שלנו. לכתבות נוספות במדור"הישראלי היפה" לחצו כאן.
- להצעות נוספות למדור שלחו דוא"ל ל- shlomit-sh@y-i.co.il
, החומרים יתפרסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
לפנייה לכתב/ת 
