מותה של הוליווד, תחיית הבורקס

בערב החגיגי, בפרמיירה המפוארת שלא תתקיים, עם כוסות הקאווה שלא יונפו, בנוכחות עשרות הסלבריטאים שלא יוזמנו, כשצוותי הצילום של גיא פינס וערוץ הבידור לא יצלמו וישאלו את שאלת מיליון הדולר ("ואיך הרגשת באותו רגע?"), אקַפּץ אל הבימה הקטנה של הסינמטק בחן מגושם, גרבוז בוודאי יטפח על שכמי בפטרונות, אגביה מעט את המיקרופון ואודה בלשון חרֵבה לכל מי שנטל חלק, ולו השולי ביותר, בסדרה הדוקומנטרית שהכנתי על תולדות סרטי הבורקס הישראליים עבור ערוץ 8.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

לאפרים קישון ז"ל, שרקח את תבנית הבורקס, ושהצלחת סרטו הראשון "סלאח שבּתי" ב-1964 הביאה מפיקים ויוצרים ישראלים רבים - רובם, אגב, אשכנזים - ללכת בדרכו ולאמץ את הקונפליקט המזרחי-האשכנזי כמנוע עלילתי כדי לגרוף, כמוהו, כסף גדול; למנחם גולן, שהפיק את "סלאח שבתי", כמעט בעל כורחו, ומי ששייף את נוסחת הבורקס והפך אותה לתרנגולת המטילה ביצי זהב, בניגוד גמור לזרם המרכזי-ציוני-שמרני-אשכנזי שהעדיף - כבר מההתחלה - סרטים "איכותיים" גבוהי מצח, שכמו לקוחים מאירופה הקלאסית ושמוכיחים יותר מכל אמצעי אחר כי ישראל היא שלוחה אירופית-תרבותית במזרח התיכון, ולא חלק אינטגרלי בו.

חיים טופול וגילה אלמגור ב"סלאח שבתי". הקונפליקט המזרחי-אשכנזי

לגילה אלמגור, שחקנית הקולנוע הישראלי הגדולה בכל הזמנים, ומי שהפיחה חיים בדמות הפרֶחה המזרחית ועיצבה אותה, הלכה למעשה; לחיים טופול, השחקן הישראלי המצליח בעולם, כוכב להקות הנח"ל ו"בצל ירוק" ומי שעיצב - בעקבות פגישה אחת קצרה עם עולה עירקי במעברת רמת השרון - את דמות המהגר המזרחי של תחילת שנות החמישים וקיבע את דמותו כשתיין, בטלן, טפיל וחצי מפגר, המוכן למכור את בתו בעבור כמה פרוטות, ושנפעם מכל פלא טכנולוגי קונבנציונלי השייך, כמובן, למערב המתקדם (והמתנשא, יש לומר).

לשלמה סוריאנו, בן למעלה מתשעים, שביים - הרבה לפני מבול הבורקס הגדול - את "ניני" בכיכובו של אריק איינשטיין הצעיר (סרט שנפסל, אגב, על-ידי הצנזורה בתואנת שווא מגוחכת), ושבחר, בהשפעת הקולנוע האיטלקי לדבריו, להעמיד במרכז העלילה רומן בלתי אפשרי בין בן תפנוקים אשכנזי לנערה ענייה מיפו, שבנוסף לכל מגרעותיה היא גם ערבייה-נוצרייה, ובכך הפך למעשה לחלוץ הז'אנר, גם אם אף אדם לא מכיר בכך.

ליאיר פרדלסקי, ממייסדי אולפני "רול", אחת ממעצמות הקולנוע הישראלי בעבר, ומי שהפיק סרטים ותוכניות בידור רבות לערוץ 1 (כמו דרמת הטלוויזיה הראשונה, "חדווה ושלומיק"), ושמייצג, יותר מכולם, את הגישה המסחרית שרווחה בקולנוע הישראלי של שנות השישים והשבעים, ולפיה המפיק, כלומר בעל המאה, הוא גם בעל הדעה (ושהבמאי והתסריטאי, למשל, הם רק שכירי חרב פונקציונלים); לשחקן אריה אליאס, גם הוא כבר כבן תשעים, נעזר בהליכון, לסתו שמוטה, שגילם במהלך חייו דמות אחת, פחות או יותר - מזרחי גלותי, שולי ושתיין, גם אם לבו מוצף דבש.

לשחקנית ליה קניג, שגילמה אשכנזיות ערלות לב וסנוביות, שחילצו ממנה רק קמצוץ מכישרון המשחק הענק שלה (כי הרי מיהי האשכנזייה של סרטי הבורקס? קריקטורה בלונדינית, חובבת מוזיקה קלאסית, בעלת מבט כחול, קר ומתנשא, חסרת אישיות); ליהורם גאון, מי שעיצב במו ידיו וקולו את בן הדור השני לעלייה המזרחית וקיבע את דמותו כפרחח פריפריאלי נחות, אם כי טוב לב ומקסים, שסיכויו היחיד להיחלץ ממעגל העוני והבערות הוא לתפוס אשכנזייה מבית טוב, שתסדר לו חיים נוחים עם וילה גדולה ומעוצבת, הצמודה, כמובן, לבריכת שחייה פרטית, סמל הסטטוס האולטימטיבי של הז'אנר.

לשחקנית אפרת לביא, המגששת את דרכה חזרה לתודעה הישראלית אחרי שנות גלות רבות, ושזכורה בעיקר כאשכנזייה היפה והעשירה מ"כץ וקרסו" ו"קזבלן"; לשחקנית ניצה שאול, שנולדה למשפחת מהגרים הונגרית ושבגלל עורה הכהה זכתה לגלם את הזונה המיתולוגית של הקולנוע הישראלי, הלוא היא מימי טובת הלב מ"השוטר אזולאי" (שספק אם הוא נכלל בקטגוריית הבורקס); לשייקה לוי, שליש מ"הגשש החיוור" - השלישייה שבנתה את עצמה על גבו של המזרחי הפשוט וההמוני ("קנטטה לשווארמה", "ספרים, רבותי, ספרים" ועוד) - שעדיין טוען ומאמין שמי שרוצה –- מצליח, שיש סיכוי שווה לכולם.

אפריים קישון ושייקה אופיר ב"שוטר אזולאי". זה בכלל בורקס?

הנה, תראו אותו, בן למשפחת מהגרים ממצרים שהגיע לגדולות, אפילו המצאַת שפה חדשה, "גששית", מייחסים לו ולחבריו; לירון לונדון, שכתב, הרבֵּה לפני הראיון השערורייתי עם נסים סרוסי, את "שיר הטלפון" של הגשש החיוור, שבו הציג את המטלפן המרוקאי כמפגר שאינו מתמצא בפלא הטכנולוגי המערבי, הלוא הוא הטלפון, ולכן מתקשה לבשר לאהובתו, ז'קלין הספרית, כמה הוא ז'ה טם אותה.

לשחקן טוביה צפיר, שגם הוא הפך, כמעט בעל כורחו, לנציג הזכרי הרופס של העדה האשכנזית חובבת הצ'לו והגולף; לרחל פורמן, אהובתו המיוסרת של הבמאי המושמץ ג'ורג' עובדיה, שסרטיו ("נורית", "שרית", "בדרנית בחצות" ועוד) נחשבו למלודרמות זולות המיועדות לקהלים נחותים; לזאב רווח, שחקן ובמאי, שקיבל לאחרונה פרס מפעל חיים מהאקדמיה לקולנוע על פועלו (שיחק, בין היתר, ב"צ'רלי וחצי" וב"חגיגה בסנוקר", וביים את "אדון ליאון", "טיפת מזל", "פעמיים בוסקילה" ו"המובטל בטיטו" ועוד).

ליוסף שילוח החולה, שמתקשה בדיבור ושגר זה זמן מה אצל אחותו בשיכון המזרח, בפאתי ראשון לציון, כוכב בורקס ענק ופעיל פוליטי, שלדאבונו ייזכר בעיקר כרס"ר הפרסי התרנגולי ב"ספיחס" של בעז דוידזון, וכפארוק, השכן הפרסי התימהוני ב"אלכס חולה אהבה", גם הוא של דוידזון, שתי דמויות נחותות, עילגות, קריקטורות מהלכות, שהמשיכו להסב נזק לדימוי המזרחי, ועוד בשנים שבהן ישראל התחילה להבין כי אי אפשר להמשיך לטאטא את העניין המזרחי מתחת לשטיח

(דוד לוי, מאיר שטרית ומשה קצב בצמרת הפוליטיקה הישראלית, זוהר ארגוב קוטף את המקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי, התחנה המרכזית הישנה בתל אביב היא גם חנות הקלטות ותחנת הרדיו הגדולה בישראל, בשיא כוחה, תמ"י של אהרון אבוחצירא קמה ומתרסקת וש"ס זוכה בארבעה מנדטים בבחירות 84').

למשה איבגי, שחקן מוערך ולאחרונה גם במאי, שהביא למסך, עוד בראשית שנות השמונים, בניצוחם של התסריטאי חיים מרין והבמאי ינקול גולדווסר, דמות מזרחי חדש ומורכב יותר ("מתחת לאף"), גם אם הוא עדיין חי בשוליים ועוסק בפשעים קטנים, מזרחי שברור שהוא מרוקאי, או תוניסאי או עירקי, שהוא לא כל-מזרחי בעל מבטא מזרחי כללי כמו המזרחים של טופול, רווח וברקן, שיודע שיש הבדלים תהומיים בין יהודי בגדאד החילונים, הבורגנים והמשכילים ובין עולי מרקש, המאמינים והציונים, ושלכן ייחשב בעיני רבים מכוכבי סרטי הבורקס כמתנשא ומשתכנז.

"מתחת לאף": על דמות מזרחי חדש ומורכב יותר

לאורי גבריאל, שותפו המיתולוגי של אבגי, שחקן בעל לב זהב וגוף של בריון, שלוהק תמיד לתפקידי מזרחים אלימים, למרות עדינותו הנוגעת ללב; לחנה אזולאי הספרי, שחקנית ויוצרת ("שחוּר"), שהעולם המזרחי שהביאה אל הבד שונה בתכלית מעולם הבורקס השבלוני והמתחנף; ולעוד עשרות שחקנים, יוצרים, מעצבים, תסריטאים ומפיצים, שחוללו את נס הקולנוע הפופולרי הישראלי שקם סביב מלחמת ששת הימים, כשדימינו עצמנו לאימפריה, ונפח את נשמתו עם המהפך של 1977, פחות או יותר, כשהטלוויזיה התעצמה, כשמזרחים חדשים וראויים יותר החלו לצוץ על המסך וכשהקולנוע הישראלי הולאם.

אבל אודה גם לשלושת הגברים שלכבודם גררתי את הצלם אסף סודרי עד ללוס אנג'לס הרחוקה: לבעז דוידזון, ראובן בר יותם ומייק בורשטיין. הראשון צמח בערוגה הנכונה (אשכנזי, צפון תל אביבי, מנערי אריק איינשטיין ואורי זוהר, במאי "שבלול" ו"לול"), אבל חצה את הקווים ועבר לקולנוע המסחרי המושמץ, העממי במובנו הנחות, תאב הכוח והאנטי-אמנותי בעליל, ומי שנחשב - דווקא הוא - לבמאי סרטי הבורקס המצליח ביותר ("צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "משפחת צנעני", "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה").

"אלכס חולה אהבה", ברוכים הבאים אל הקולנוע המסחרי המושמץ

השני כתב וכיכב בלהיט הגדול, "סלומוניקו", הסרט היחיד בז'אנר שהציג גיבור מזרחי שהבין את מיקומו בשרשרת המזון החברתית-כלכלית-פוליטית-גיאוגרפית, שהבין מי הקורבן, מי המקרבן ולמה וניסה לצאת נגד כוחות האופל (האשכנזים, המשכילים, העשירים, העקרים רגשית והסנובים, איך אפשר בלי?), לא בעזרת בדיחות ופרצופים, הגזמות קריקטוריסטיות ושפת גוף א-לה-ג'ון טרבולטה (זאב רווח ב"צ'רלי וחצי" ויהורם גאון ב"קזבלן") או, להבדיל, א-לה-אנתוני קווין (חיים טופול ב"סלאח שבתי" וזאב רווח כבמאי וכשחקן, בעיקר ב"אדון ליאון"), לא בעזרת מעשי קונדס ילדותיים, גניבות מאוד-לא-מתוחכמות או כיבוש לבבה של האשכנזייה המשַדרגת, ואפילו לא בעזרת חילופי זהויות, אלמנט מרכזי בסרטי הבורקס -

אלא בחוכמת הרחוב האנושית שלו, בפשטותו המלבבת, בשמרנותו הקדומה ובלבו הפתוח לרווחה לכל פועל וחסר מזל, לא משנה מאיזו עדה. והשלישי, מייק בורשטיין, כוכב מיינסטרים גדול, שהצליח, בעזרת קסמו וחוכמתו ה"יהודית", להפיח חיים חדשים ביידיש הגוועת, אי שם במהלך שנות השישים והשבעים, ושאחרי שנים של ניסיונות ברוטליים של השלטון למחוק את השפה והתרבות היידית, גרם למאות אלפי ישראלים לזמזם יה-בה-בם קולני במקלחת, או לפחות לרוץ לבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריהם ולראות אותו כקונילמל, כשני קונילמלים, ב"שני קונילמל", אחת הסדרות המצליחות בתולדות הקולנוע הישראלי, זו שנחשבת לתשובה האשכנזית האולטימטיבית לסרטי הבורקס המזרחיים ואשר נקראת, בפי יודעי דבר, "סרטי גפילטע פיש".

שלושתם גרים בלוס אנג'לס זה עידנים, שלושתם עדיין עושים, או לפחות חולמים, קולנוע: קולנוע גדול, קולנוע ענק, קולנוע בינלאומי, חובק עולם וגלקסיות, עטור כוכבי-על מנצנצים, מהליגה של לאונרדו דיקפריו, רוברט דה נירו וניקול קידמן. קולנוע של שטיחים אדומים והבזקי מצלמות, של שלטי ענק וביקורות מהדהדות. קולנוע של אוסקר, של הרבה אוסקרים, הכי הרבה אוסקרים, יותר מכולם. שכפות ידיהם המיובלות ממאמץ מוגבר יוטבעו לדיראון עולם על המדרכה שבחזית התיאטרון הסיני, לצדם של ג'ודי גרלנד ופרנק סינטרה, שכוכב נחשב יכיל את שמותיהם בזהב, גם אם אלפי יפנים חמושים במצלמות ידרכו עליו בהתרגשות ימים שלמים, שנים, עד קץ העולם, עד הנצח. ושלושתם - כן, קשה להתחמק מזה - מתים מגעגועים:

לישראל הקטנה, לתל אביב הקטנטנה ולשכונה הזערורית-אך-הרועשת שמזמן כבר איננה, נמחקה

לטובת נסיכי הממון וכרישי הנדל"ן, לרווחתם של היאפים ועבדיו הנרצעים של הרייטינג, של עדת המאמינים ההולכת וגדלה באלוהי ההצלחה, הזבנג והמכה, ושאמריקה מזמן כבר פה: שבמקום ששון וצ'רלי יש פה את קובי פרץ ואישתר המהונדסים עד זרא, שבמקום סולידריות תמימה-משהו, אפילו אינפנטילית, שורר פה כאוס כלכלי, המתאים בפעריו למדינת עולם שלישי, גם אם עשיריו הגדולים מנצנצים למרחוק ומייצרים מראית עין של מדינה מפותחת, שלווה, של ארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות לפלסטיני, למזרחי, לעולה החדש, לפריפריה, לנשים, למהגרי העבודה ולמקופחי העולם כולו.

מבחינתם, שנות השבעים, או מקסימום שנות השמונים - השנים שבהן נטשו, מי מרצון ומי לא, לטובת החלום ההוליוודי - נתקעו, הזמן עצר מלכת, הכול קפא על מקומו. "להיטון", "העולם הזה", סוסיתא ולירה הם לא פריטים נוסטלגיים אלא מציאות חיה ובועטת מבחינתם. ולא שהם לא ביקרו בישראל. ביקרו ועוד איך. לפעמים אפילו כמה פעמים בשנה. ויש להם קרובי משפחה בישראל, ילדים ונכדים, אחים וחברים. ובכל זאת, ישראל שלהם, של שלושתם, תמימים שכמותם, היא ישראל של ילדותם, של זיכרונותיהם: קטנה, גזענית, מבעבעת, כמו גם תמימה ומאמינה. מאמינה בחלומות גדולים וחסרי תוחלת: בשוויון לכול, באינטגרציה, בחברה חדשה שהאנושות טרם פגשה כמותה.

רון כחלילי הוא במאי סופר ועורך, בעל חברת הפקות