כל עוד יש משיכה, לא מגדיר תפקידים בסקס
מבחינתו אנחנו במחזמר עתיר תקציב, והוא זה שמנגן על הפסנתר, בדיוק כמו שהוא אוהב. אבל אז לכל אחד יש את התפקיד שלו. וכמה שהוא באמת סוג של גבר שאפשר לרוץ איתו את מרתון החיים, אני מאמין בהדדיות, גם במיטה, ואני לא באמת יכול להוריד את המכנסיים כל ערב ולשתוק
אני יושב במשרד. כולם מסביבי מתקתקים במחשב, רעש עבודה ברקע וטירוף היום מתחיל. רק אני עדיין שקוע בתרדמת, ולא מצליח להתעורר, אולי גם לא ממש רוצה. אין לי כוח יותר לדייטים כושלים, בחורים מתוסבכים או סקס גרוע. הכוח היחיד שנותר בי הוא הכוח לכתוב. אם לכתוב היה בחור, כבר בטח היינו נשואים עם כמה ילדים.
העייפות היא לא נקודתית. היא מאותתת לי שטיילתי מספיק בחוץ והגיעה העת למשהו יציב. אני מתגעגע לזוגיות, ודווקא הפעם לא בקטע פתטי. זה פשוט צורך אנושי בחום ואהבה, שמגיעים באופן קבוע מאותו בן אדם.
אז היה את אסף, כמעט חצי ממני בגובה, כמה קטן – ככה ממזר. יצאנו, בילינו, עישנו ואפילו שכבנו כמה פעמים. הקטנצ'יק הזה, שתמיד הריח טוב ותמיד חייך חיוך ממזרי, לקח אותי למסעדה. ישבנו, הכרנו, שיחקנו משחק אסוציאציות, אפילו יצאנו לעשן באמצע הארוחה והתנשקנו בסמטאות יפו. הבן זונה כבש אותי, כל כך בקלות. לא מתאים לי. זה בטח החיוך שגורם לעיניו להתכווץ לגודל קטן קטן.
רציתי לתת לזה צ'אנס אמיתי. אחרי הכל, הוא שבר לי את המיתוס ש"אני עם נמוכים לא יוצא, זה לא מסתדר" שהפך במהרה ל"תלוי בכימיה עם הבן אדם". אחרי שיצאנו לסרט בדייט השני, עמדנו ליד הסנטר וחיכינו למונית. שברתי את כל המחסומים ונישקתי אותו, שם באמצע הרחוב הסואן.
זה הרגיש נעים. מאותו רגע כבר לא הרגשתי שהוא נמוך, וגם לא הרגשתי שאני גבוה. היינו שווים, מנטלית ופיזית. ביום שהמוזיקה מתה, אכלנו בסושי השכונתי והוא לא עלה אליי כי הוא היה עייף. ידעתי באותו הרגע שבן זוגי לחיים הוא כבר לא יהיה. נישקתי לו ללילה טוב, ובעצם אמרנו שלום.
אני לא יכול להוריד כל ערב את המכנסיים ולשתוק
כמה שבועות חלפו, ואסף כבר לא שכב ערום במיטת מחשבותיי. ואז הגיע עופר. אם אסף היה קטן, עופר היה הפיצוי. בחור גבוה באופן יוצא דופן, יותר גבוה ממני. זה עוד לא קרה לי. לא בחור, גבר שחום, עיניים ירוקות ובנוי בדיוק כמו שאני אוהב. אלגנטי, שרמנטי, אינטליגנט ואולי סקסי יותר מהכל. החבילה המושלמת להביא הביתה לארוחת ליל הסדר בפסח.
החיבור היה מיידי. הופתעתי שפגשתי בחור כל כך מושך מייד אחרי אסף. צירוף מקרים נדיר. עמד מולי בחור מקסים, אנושי ושנון שקשה מאד להתעלם מהנוכחות שלו ושל חיוכו מאיר העיניים, הירוקות, כבר אמרתי? הוא היה מלח הארץ, צנוע עם דירת גן יפהפייה.
אז יצאנו והיה כיף. אפילו קיבלתי הזמנה לחלוק את מיטתו כל הלילה, ולא רק לכמה שעות. הוא בין יחידי הסגולה שלא משחק מִשחקים. אבל אז, תוך זמן קצר נפל האסימון: זה היה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. ואכן, הבחור החליט שיש חוסר התאמה במיטה. בעיניי אין דבר כזה: כל עוד קיימת משיכה, אני לא נכנס להגדרת תפקידים.
הוא דווקא חשב אחרת. מבחינתו אנחנו בברודוויי, במחזמר עתיר תקציב, והוא זה שמנגן על הפסנתר, בדיוק כמו שהוא אוהב. אבל אם זה ברודוויי, אז לכל אחד יש את התפקיד שלו. וכמה שהוא באמת סוג של גבר שאפשר לרוץ איתו את מרתון החיים, אני מאמין בהדדיות, גם במיטה, ואני לא באמת יכול להוריד את המכנסיים כל ערב ולשתוק.
הוא החזיר אותי הביתה על האופנוע
למרות הסקת המסקנות החריפה שלו, קניתי לו מה שהוא ביקש כשהייתי באמסטרדם. אחרי שחזרתי, נפגשנו לארוחת ערב בג'וצה, והתקשקשנו. הוא החזיר אותי הביתה על האופנוע (כמה שאני מת על זה), בעודי מחבק אותו חזק חזק. כשהגענו לביתי החלפנו נשיקות נעימות וקטנות, עם מבט אמיתי בעיניים.
אין ספק שיום אחד הוא יהיה בן זוג נהדר לבר המזל שאוהב לשחק בברודוויי ומוכן לקבל את אותו תפקיד במה לכל החיים.
אני מפנים לאט שלא פשוט למצוא את האחד שירוץ איתי במקביל את המרתון של החיים, ואת ההצגות של ברודוויי אני מעדיף לראות בניו יורק, אבל אני לא מתייאש. הבחור שלי, האחד הנכון עבורי, בטח חושב את אותן המחשבות ותוהה את אותן התהיות ברגע זה ממש.
הוא פשוט לא יודע שאני מחכה לו, בדיוק כמו שהוא מחכה לי.
