תרומה: נותנים לכם? תקחו

מפשילים שרוולים

פרשת "תרומה" מבשרת על תום ימי השיחות וראשית ימי העבודה. הסתיימה, לעת עתה, רשימת החוקים והמצוות, ואנו נדרשים להתחיל בפעולות לבניית המשכן.

• תרמתם לדיון בטוקבקים? בואו לראות את הפייסבוק של ynet
  

כמו בימים הטובים והרחוקים של ראשית הציונות, כמו בימים הרחוקים יותר של ראשית הבית השני, פונה ההנהגה הציבורית אל הלב היהודי הנרגש (שמות כה א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

שני דברים בפסוקים מושכים את עיני הדרשנים: האחד – "ויקחו לי תרומה", האם אלוהים זקוק לתרומות שלנו? והשני - מה פירוש הצירוף "ידבנו לבו", למה המתנות למקדש צריכות להינתן כנדבה ומה תפקידו של הלב בנדבות אלה?

נדב – סיפור על נדיבות מסוכנת

הקביעה "אשר ידבנו לבו" מופיעה בפתיחת הכנת המשכן, ובחגיגות המסיימות את הכנת המשכן נמצא שוב את השרש נ.ד.ב  - הפעם בסיפור שריפתם באש של נדב ואביהו שהקריבו לה' אש זרה (ויקרא י, א-ב): "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".

בני אהרון רצו לעשות משהו מכל הלב, הם רצו להביא "קרבן נדבה" פרטי. אבל במשכן החוקים נקבעים על-ידי הסדר הטוב ולא על-ידי התשוקה. פריצת גבול או חריגה מהחוק במשכן נענית בחומרה. נדמה לי שגם משום כך חז"ל העדיפו את הלמדנות על פני הפולחן הכהני. הפולחן הוא צייתני, הלמדנות – יצירתית ועולה על גדותיה.

נדבות חופשיות, נדבות מהלב, יכולות להתקיים עד לרגע בו יעמוד המשכן, וגם מחוצה לו. אבל בתוך המשכן – גם קורבן נדבה הוא דבר ממוסד. בתוך המשכן הנדבה היא אימת מוות.

ואם הנדבה שלי לא רצויה (א)

השבוע שמעתי סיפור על סטודנט לעבודה קהילתית שבמהלך לימודיו, הקשיים האישיים שעמם התמודד הובילו את מנהלי התוכנית למסקנה שהוא אינו כשיר לקבל על עצמו את האחריות הקהילתית בה חפץ. בשבוע שבו הופסקו לימודיו קראו בבתי הכנסת את פרשת "תרומה", ואותו תלמיד עמד בבית הכנסת, פתח את ספר התורה, פנה אל הקהילה ושאל: "ומה עושים במקרה שאדם מתנדב מכל הלב, אבל הקהילה מסרבת לקבל את תרומתו?"

דברי התלמיד מצמררים מהרבה בחינות, גם כיוון שאפשרות זו בדיוק (ובהקשר דומה לחוויה שלו) נמצאת בכמה וכמה מקורות תלמודיים, הנה אחד (תנחומא, תרומה, ג): "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: 'התורה שלי ונטלתם אותה, קחו אותי עמה שנאמר: 'ויקחו לי תרומה''".

"אמר רבי שמעון בן לקיש, כך שנו רבותינו: חמישה לא יתרומו, ואם תרמו - אין תרומתן תרומה, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, והתורם את שאינו שלו, ונוכרי שתרם את של ישראל... והשוטה דכתיב: 'כל איש אשר ידבנו לב' - יצא שוטה שאין לבו נודבו".

קשים הדברים לאומרם ולפרשם, אך לא בני חורין אנחנו להיבטל מכך. נתחיל בפירוש פתיחת המדרש: הדרשן מתמקד בקביעה "יקחו לי", ומציע תמונה נוגעת ללב של קשר וצער בתהליך הנבדלות של הילדים מ"אבא". "אבא" כתב את התורה למען ילדיו והם לוקחים אותה.

בתורה כתובות ההנחיות כיצד לכבד את "אבא". אולם התורה אינה רק מדריך הפעלה, התורה, לשיטתם של חז"ל היא שעשוע, היא משמעות החיים. אלוהים מקריב למען בניו את היקרה שבמתנותיו. יתר על כן, לאחר שיקבלו בני ישראל את התורה הם יאמרו: "לא בשמים היא" וירחיקו את אלוהים מהתורה. אלוהים נותן לנו מנדבת לבו אבל מתקשה להיפרד מאיתנו ומהנדבה, והוא מבקש "ויקחו לי תרומה" – קחו אותי עם התרומה. אל תשאירו אותי לבד. אלוהים מבקש שלא נשכח לבקר את ההורים המזדקנים.

אני מוצאת ניגוד נוראי בין שני חלקי המדרש, והחלק השני מצער אותי מאוד. הוא מכאיב, הוא מעליב, אבל הוא חלק מהתורה שלי.

כשאלוהים שוכח לתרום

בחלק השני של המדרש קובע רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש), החכם שעליו מספר התלמוד שסרח וחזר ללמדנותו בגיל מבוגר, שתרומתם של חמישה סוגי אנשים אינה מתקבלת: חרש, שוטה, קטן, התורם את שאינו שלו, ונוכרי שתרם את של ישראל (מרכוש של ישראל ולא שלו).

ריש לקיש יקר, במובן המטפורי כולנו תורמים את שאינו שלנו. הכל ניתן מאלוהים ואליו הוא חוזר. חרש ושוטה הן הדוגמאות הקשות והעצובות ביותר לאלו שלא זכו לתרומה המלאה של אלוהים. החרש והשוטה קיבלו חלק קטן יותר מהעוגה האלוהית. אם הם רוצים לתרום – איך לא נקבל את תרומתם? איך?

הכינוי "שוטה" בלשון חז"ל מורה על מי שמתמודד עם פגיעה קוגנטיבית, או על מי שמתמודד עם פגיעה נפשית. מבחינה משפטית טהורה ניתן אולי להבין את הקביעה שנאמרת ביחס לשוטה: "שאין לבו נודבו" שכן, לעיתים קשה לקהילה לגלות את כוונתו של "השוטה". יתר על כן, ייתכן שהחוק של ריש לקיש נועד להגן על "השוטה" מפני סחטנות של מגייסי תרומות. יחד עם זאת, אנו מדברים על נדבות לחוויה המרכזית של יוצאי המדבר, אנו מדברים על הדרה מהפעילות הקהילתית. אנו מדברים על אנשים שרוצים לתת והקהילה לא מוכנה לקבל מהם.

ואם הנדבה שלי לא רצויה (ג)

לאחרונה יצא לאור ספר שירים חדש וחגיגי של חמוטל בר יוסף ששמו: "השתוות". הספר מכיל שירים חדשים לצד ותיקים. חמוטל היא משוררת ברוכת כשרונות. בשירה "מתנה" היא מזקקת רגע אחד לגמרי אנושי ולגמרי נורא, רגע שבו נדחית נדבת לב של ילדה קטנה (עמ' 230):

"הייתי בת תשע כשהחלטתי לעשות מתנה לאמי ליום הולדתה,

לעשות לבדי ולכן בסתר, משהו שאני יכולה,

משהו שעשיתי לבד, שיעשה לה הפתעה,

שיהיה נחמד בעיניה, שיעשה לה קצת שמחה.

בסתר גזרתי את שמיכת הבובה לפיסות בד צבעוני

ותפרתי אותם בתפר מכלב ותפר מסרק שלמדנו.

עשויה חוטי פיליגרן, בצורת שני הרים תאומים.

היא הניחה אותם בין שדיה, על השמלה הכחולה.

יותר מחמישים שנה נשארתי המומה. לא היה לי מה לענות.

"יותר טוב היה לעשות דבר אחד גדול", הבנתי יותר ויותר.

אבל היום נודע לי פתאום שבקרוב אפגוש אותה ואומר:

אמא, זה מה שעשיתי. זה מה שיכולתי.

ובבית המדרש של הטוקבקים

קיפוד (2) תודה על הדיון החשוב שעוררת וברוך הבא. ברכות ותודות גם לאסף, לאחד העם ולמים

היקרה (באותו דיון). שרית – את מעוררת געגועים ושמחה. צביקה – איכה? ומרא דטורא היקר – אנא קרא את תחינתה של קושית וחלץ אותנו ממלתעות הפידוחים המיותרים. דברי התורה באמת ארוכים וקשה לכתוב אותם כמה פעמים.

דבר ה"מרא דטורא"

החל מהשבוע "בית המדרש של הטוקבקים" עולה גם בעמוד הפייסבוק של ynet, ומהשבוע הבא הדיונים על הפרשה ייערכו שם. אם אינכם רשומים בפייסבוק, או שאינכם רוצים להזדהות, אנא פתחו פרופיל חדש כבר השבוע (בזאת ייפתרו גם בעיות הזיופים והתגובות ש"נעלמות").

שבת שלום.