בלשנות: בעל, אישה והקשר הכלכלי שביניהם
מוסד הנישואין החל כמוסד כלכלי, שנועד להבטיח את כלכלת האישה מצד אחד, ואת בעלות הגבר עליה מצד שני. מנהגי הנישואין, הירושה, החובות והזכויות הכלכליות במשפחה - באו לידי ביטוי במגוון המילים המשפחתיות בשפות של ימי קדם
בכל השפות יש מילים שמציינות קרבת משפחה, אבל לא בכל השפות מציינים את כל סוגי הקרבה. בערבית ובפרסית, למשל, יש הבדל בין דוד (או דודה) מצד אמא ודוד או דודה מצד אבא. בסינית יש ארבע מילים לדוד וארבע לדודה - תלוי אם הם אחים של אמא או של אבא, ואם הם אחים גדולים או קטנים. יש גם הבדל בין אח גדול ואח קטן, אחות גדולה ואחות קטנה, אבל אין הבדל בין אח לבין בן דוד או בן דודה.
ההבחנות השונות שנוקטות השפות יכולות להעיד גם על התרבות, ובמקרים מסוימים - שבהם יתמקד הטור היום - גם על יחסים כלכליים במשפחה. מוסד הנישואין כולו החל כמוסד כלכלי, שנועד להבטיח את כלכלתה של האישה מצד אחד, ואת בעלותו של הגבר עליה מצד שני. לא סתם משתמשים במילה "בעל" לתאר את תפקידו של הגבר במוסד הנישואין.
יש ארצות, למשל ארצות ערב, שבהן עדיין קיים מנהג המוהר - קנייה ממש של האישה. ביהדות הקניין הפך לסמלי. בימי קדם היה אפשר לקנות אישה ביין, בפרי או בכלי שעבר לאבי הכלה. בארץ ישראל - בעקבות היוונים - התחילו לקדש בתכשיט שעבר לאישה עצמה - עליית מדרגה בעצמאותה אבל עדיין קניין ובעלות. היום, כידוע, מקדשים רק בתכשיט מסוים - הטבעת.
הכתובה היא בעצם התחייבות כלכלית, ובימינו זוג שמחליט להתחתם במקום להתחתן, חותם על הסכם ממון - שוב, הסכם שיתוף כלכלי. גם המשמעויות הנוספות של המילה husband הן כלכליות: מנהל, ובמיוחד מנהל כספים.
מנהג הייבום: הבטחת ירושת המת
המילים המציינות קרבת משפחה הופכות עוד יותר מעניינות כאשר אבי המשפחה נפטר, לא עלינו, ללא יורש זכר. בעברית קיימת המילה יָבָם. היום משתמשים במילה רק בתשחצים, וההגדרה היא "גיס". האמת היא שהמילה גיס מציינת שלושה סוגים של קרבת משפחה, ואילו יבם הוא רק אחי הבעל (לא אחי האישה ולא בעלה של האחות). כי אם הבעל ימות, טפו טפו טפו, הוא זה שצריך לייבם אותה.
ייבום הוא פעולה כלכלית ביסודה, שכוללת נישואין עם האלמנה - בין השאר כדי להבטיח שיהיה מי שידאג לה כלכלית - וגם ירושה של רכוש המת. סיפור הייבום המפורסם והקדום ביותר הוא מגילת רות, שם קוראים לבועז "גואל" כי הוא אינו אחי הבעל - אחי הבעל נפטר - אלא קרוב משפחה רחוק יותר.
ביוון הקדומה, כאשר גבר נפטר ללא יורש זכר אבל יש לו בנות, יש מצווה דומה, אבל כאן הבת מחויבת להינשא לאח המבוגר ביותר של אביה (בסינית יש מילה לזה), ואם אין אח כזה, אז לבן דודה, כדי להעמיד יורש זכר לאב. לבת שאחראית להמשך השושלת קראו epikleros. התרגום המילוני הוא אמנם "יורשת", אבל המשמעות המילולית היא "עם הרכוש". שוב, מזכיר את סיפורם של רות ובועז.
באיראן הטרום-אסלאמית, קיימים כמה מונחים שונים לציון בעל או אישה, כאשר ההבדלים הם הבדלים של חובות וזכויות כלכליות: החל מנישואי פָּאדִחְ'שָאי, שבהם יש מחויבות כלכלית של הבעל לאישה ולילדים והילדים יורשים את המנוח, דרך נישואי צַ'גַר, שבהם המחויבות הכלכלית פחותה והילדים אינם יורשים את המנוח אלא גבר אחר, וכלה בנישואי חְ'וַסְרָאיֵן, שאין בהם שום מחויבות כלכלית.
מונח כלכלי-משפחתי נוסף הוא אַיוֹגֶן. איוגן היא אישה שבעלה, אביה או אחיה נפטר ללא יורש זכר. האיוגן מחויבת להינשא למנוח (אם לא הייתה נשואה לו בחייו) ולהעמיד לו יורש זכר עם גבר לבחירתה. בניגוד למנהג היהודי והיווני, אין שום דרישה לקרבת משפחה בין המנוח לבין האב הביולוגי. אם האישה רוצה היא יכולה להינשא לאב הביולוגי בנישואי צ'גר, ואם לא - אלה ייחשבו לנישואי ח'וסראין, והילדים בכל מקרה יירשו את המנוח. עד שהבן הבכור יגיע לגיל 15, האישה היא שמנהלת את העיזבון.
נשמע מסובך? נכון. מכיוון ש-אַיוֹגֶנִי הוא מוסד כל כך מסובך, לא הייתה חובה להעמיד יורש זכר לכל גבר שנפטר, אלא רק למי שהשאיר רכוש מסך מסוים ומעלה. מתחת לרף, האישה והבנות יכולות לחלק ביניהן את הרכוש.
היום המילה העברית קיימת, כאמור, רק בתשבצים, וגם מנהג הייבום כמעט לא קיים. מי שנישאה כדת והתאלמנה לפני שנולד יורש אינה חייבת להינשא לאחי בעלה, אבל צריכה לעבור טקס חליצה ברבנות כדי להשתחרר מחובה זו. ביוון ובאיראן אפילו המילים האלה כבר אינן קיימות, כי המנהגים הקדומים חלפו מן העולם בעקבות המעבר לדתות חדשות, ובהן חוקים אחרים לנישואין ולירושה.
הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות ואיראן הקדומה במסגרות שונות ומשמשת כמנכ"ל מיזם המרצים מר צים וחבורתו
לפנייה לכתב/ת 
