בכיכר עייפים: "גם המהפכה הצרפתית לקחה זמן"

כמעט שבועיים חלפו מאז תחילת המהומות במצרים. גם הלילה (א'), כמו בכל הלילות האחרונים, נותרו אלפים ממתנגדי משטרו של חוסני מובארק ללון בכיכר א-תחריר, שהפכה בית לגרעין הקשה שמוביל את ההתקוממות העממית. אלא שהזמן, החורף - ואולי גם העובדה שפיתרון לא נראה באופק, מתחילים לתת אותותיהם במפגינים. השאלה כמה זמן יצליחו להחזיק מעמד שם מבלי לשוב לבתיהם עשויה להיות מכרעת עבור תנועת המחאה, בעוד שהמשטר עדיין מקווה לשרוד את גל הזעם.

מצרים על סף הפיכה - הדיווחים והתמונות בעמוד מיוחד :

• עוד "מתנת פיוס" מצרית: עשרות פעילים שוחררו
• פרס הודה למובארק: "תרומתו לשלום לא תישכח"
• רה"מ מרגיע: מוכנים למצב של הפסקת זרם הגז
• זועבי וזחאלקה נגד מובארק: "ישפיע על ישראל"
  

עדכונים שוטפים על מצרים גם בפייסבוק של ynet

"אנחנו חייבים להמשיך במרץ כדי להפיל את הממשלה", מסביר אחמד עבד אל-מנעים, סטודנט בן 22 שלן בכיכר כבר כמה לילות. "המהפכה הצרפתית לקחה הרבה מאוד זמן, כך שהאנשים יוכלו בסופו של דבר לקבל את זכויותיהם. גם אם נאלץ לבזבז את כל חיינו כדי להיפטר ממובארק - נעשה זאת". שריף מוחמד, איש אלקטרוניקה, חושב שבכל יום שהמפגינים מעבירים בכיכר - הם צוברים עוד הישג מול מובארק: "אולי נהיה עייפים במשך חודש, אבל נהיה חופשיים בשארית חיינו".

אלא שמעבר ל"גדר הטנקים" שמקיפה את הכיכר בימים אלה, נשמעים קולות הרבה פחות אופטימיים - אלה של אזרחים מצרים קשי יום, שכועסים על כך שהחיים באזורים נרחבים בבירה פשוט נעצרו, ושחזרה לשגרה אינה נראית

באופק. הממשלה ניסתה לנצל את הרגשות האלה כדי לצייר לפעילי המחאה באמצעות הטלוויזיה הממלכתית תדמית של מי שמפרים את הסדר הציבורי, דוחים הצעות הגיוניות לוויתורים, ומקבלים גיבוי מגורמים זרים הבוחשים בקלחת.

בינתיים נאלצים המפגינים להתמודד עם החורף המצרי, עם רעב, עם מחלות ועם פציעות. גשם קל שירד אתמול בקהיר, למשל, הפך את המדשאות הירוקות בכיכר א-תחריר, שעליהן הקימו רבים מפעילי המחאה את אוהליהם, לבוציות. לא מעטים מבין המפגינים רק התעוררו אתמול אחר הצהריים, משום שהעבירו שעות ארוכות בלילה בשמירה על עמיתיהם מפני התקפות של תומכי המשטר, כמו אלה שאירעו ביום רביעי שעבר.

הכר את האויב: על חמושים וחתולים

חרף כל הקשיים, המפגינים בכיכר א-תחריר מגלים יכולת עמידה - וגם ניהול ארגוני מרשים. לאורך המחאה הם הקימו בין השאר מרפאות ארעיות כדי לטפל בפצועים, וצוותי ביטחון המוודאים כי אין בין הפעילים תומכי משטר שמסתננים מהמחנה השני. הם גם שמרו על אספקה רציפה של אוכל, תה וסיגריות - מוצרים שאותם מספקים להם תומכים וחנוונים.

מתנגדי מובארק בלילות של קהיר. "כולנו איש אחד" (צילום: רויטרס)

למרות כל אלה, לא קשה לראות עד כמה נתנו המשימות היומיומיות של השמירה על המחנה את אותותיהן במפגינים. החתולים המנמנמים על המדשאות, כמות המזון המוגבלת והלחץ שיוצרת הדריכות המתמדת מחשש לבואם של תומכי

הממשלה, שמשליכים אבנים ונושאים מצ'טות, לא נותנים להם מנוח. המוני גברים עם תחבושות לראשיהם או ידיים הנתמכות במתלה מסתובבים בכיכר, ואחרים צולעים לאטם בעזרת קביים.

כך או כך, יש בין המפגינים מי שמנסים להסתכל על חצי הכוס המלא, ולהפוך את הקשיים ליתרונות. "הרעב מדרבן אותנו", מסביר עומר סלים, שבא לקהיר ממחוז שרקייה שבצפון, והעביר בכיכר כבר ארבעה לילות. "אנחנו מאוחדים, כולנו איש אחד - זה מה שמעודד אותנו להמשיך". יש גם מי שנמצאים שם בשם אלה שאינם יכולים עוד. אחמד מוסטפה, שרברב בן 58, סיפר כי בנו, איסלאם בן ה-26, נהרג כשנורה בבטנו מול בניין משרד הפנים בשבת שעברה.

"הוא נהרג חמישה מטרים מהמקום שבו עמדתי", סיפר. "נשאתי אותו בעזרת כמה אנשים והבאתי אותו לכאן". למרות מות בנו -

ואולי בגללו - מוסטפה מבהיר כי הוא נחוש להמשיך במאבק. "המסירות שלי רק גברה והצעקות שלי רק הפכו חזקות יותר", אמר. כמו רבים אחרים בכיכר א-תחריר, מוסטפה מדגיש שהוא ושני בניו הבוגרים האחרים, קארים בן ה-27 וחאלד בן ה-24, מוכנים לשלם בחייהם כדי להבטיח את הפלת משטרו של מובארק. "הם באו כדי למות כמוהו", אמר, "וגם אני מוכן למות".