איך מפסיקים את הוויכוחים בבית?
למה דווקא אני צריך להאכיל את הכלב, לא בא לי להכין שיעורים, עכשיו אני לא מסדר את החדר! הילדים מתווכחים ומתווכחים ואתם נגררים להסברים, צעקות ואיומים. פרופ' עמוס רולידר עם כמה עצות שיחזירו לבית את השלווה
"אבל מה אכפת לכם שהחדר שלי מבולגן? זה החדר שלי וזה לא צריך להפריע לכם!", שני הסתכלה על הוריה בעיניים רושפות. "כבר הכנסתי את הכלים שלי למדיח. עכשיו אתם רוצים שאני אאכיל את הכלב וגם שאני אסדר את החדר? כל היום אני צריכה לעבוד בבית הזה. אי אפשר לגור פה בשקט!"
שני המשיכה בויכוחים, תלונות, רטינות והיעלבויות. הוריה חסרי האונים מנסים להתמודד עם הנטייה של בתם להתווכח על כל דבר בגישות שונות. אמה מנסה לרוב להסביר, לרכך, לוותר, ואפילו להיעלב, אביה מנסה מדי פעם לעשות איתה עסקאות וכשזה לא עובד הוא נוטה לכעוס, לאיים ולעמוד על שלו והתוצאה עבור שני ההורים היא לרוב זהה: המשך הויכוחים והאווירה העכורה ולאחרונה הם אפילו התחילו "לתפוס מרחק" מהילדה הווכחנית.
ההורים של שני לא לבד. הורים רבים מוצאים את עצמם מתוסכלים וכואבים מאי ההצלחה לייצר אווירה משפחתית אשר בה שיחות במצבים של חילוקי דעות וחוסר הסכמה בכל הקשור להחלטות חינוכיות שונות, נעשות באווירה של כבוד, איפוק, שליטה עצמית וקבלת "הדין" גם כאשר ההחלטה החינוכית ההורית עומדת (באופן טבעי) בניגוד לדעתו ורצונו של הילד. לא אחת מסתיימים וויכוחים אלה בצעקות, איומים, כעס רב ולעיתים אף בביטויי תוקפנות וניתוק זמני של הקשר המילולי (חרם) בין ההורה לילדיו.
ויכוח הוא ביטוי התנהגותי מילולי לגיטימי של חוסר הסכמה, ניסיון להבין מה עומד מאחורי הנחיה/בקשה הורית מסוימת וניסיון לשכנע את ההורה לשנות את דעתו ("אבל כולם חוזרים ב-4 בבוקר"). ניהול ויכוח הנעשה תוך הקשבה לזולת, התבטאות תוך שמירה על איפוק, נימוס וכבוד הדדי הינו התנהגות ראויה ביותר שיש לטפחה ולעודדה אצל ילדינו.
עלינו לקבל את העובדה הבסיסית כי ילדינו ינסו להתווכח ולא להסכים לחלק נכבד מהבקשות וההנחיות שלנו. זה לא פשוט כלל ועיקר לילדינו לקבל בשלוות נפש בקשות כגון: "גש להכין שיעורים / לאכול / להתרחץ". המשותף לכל המצבים האלה הוא הבקשה מהילד להפסיק פעולות אהובות לטובת פעולות פחות אהודות עליו ואך טבעי הוא שינסה להבין את השיקולים העומדים מאחורי בקשת ההורה ואף ינסה לשנות או לדחות את "רוע הגזירה". שימו לב, עלינו להתייחס להתנהגויות אלה כאל ברירת מחדל ולהתכונן לקראתן, כאשר האתגר החינוכי שלנו הוא לעודד את ילדינו לא לקבל כל הוראה כמובנת מעליה ולציית לה באופן עיוור. חשוב ללמדם לשאול, לבקש הבהרות ולנהל וויכוח, לעיתים אף נוקב, אך לעשות זאת תוך שמירה על איפוק ושליטה עצמית ותוך שמירה על כללי נימוס וכבוד להוריהם ולמחנכיהם.
ברצוני למנות את ארבע הטעויות ההוריות העיקריות המעודדות וויכוחים מיותרים בין הילד להוריו, המתדרדרים במהירות לצעקות, שימוש בשפה בלתי ראויה מצד שני הצדדים והמובילים בסופו של דבר למערכת יחסים רעועה בתא המשפחתי.
1. הורים שלא יודעים כיצד לבקש
הורים רבים (בהסתמכם על ניסיון העבר עם הילד הנוטה להתווכח ולסרב), מבקשים מילדיהם לעשות דברים תוך שהם מגבירים עוצמת קולם, צועקים, כועסים ומשתמשים במשפטי ציווי, כגון "גש עכשיו", "תביא", "בוא הנה". הורים אחרים (המנסים להימנע מעימות קולני לא נעים עם ילדיהם), מבקשים תוך שימת סימן שאלה בסיומה של הבקשה, "אתה מוכן להתחיל לעשות שיעורי בית?" "אכפת לך לקחת את הכלב לטיול?" שני סגנונות פנייה אלה הינם שגויים ומעודדים ויכוח וכעסים שניתן להימנע מהם.
2. הורים שלא יודעים מתי לבקש
לעיתים חוסר רגישות הורית לתזמון נכון של בקשה מביא בעקבותיו לויכוח שהיה נמנע לו ההורה היה מחכה ורגיש לתזמון הנכון. כאשר הורה מבקש משהו בזמן שהוא בעיצומה של שיחת טלפון חשובה, לקראת סיום צפייה בתכנית אהובה או גלישה חשובה הוא מזמין התנגדות וויכוח מיותר.
3. הורים שלא יודעים להקשיב
ישנם הורים הנוטים להפסיק את הילד בחוסר סבלנות כאשר הוא מנסה לשכנע את ההורה לתת לו מבוקשו או בזמן שהילד שוטח את טענותיו מדוע הוא לא יכול/רוצה להיענות לבקשתו. בכך שההורה כועס ואומר "תפסיק להתווכח או "נמאס לי מהוויכוחים שלך" הוא גורם לדיכוי היכולת החשובה של הילד לא לקבל כל בקשה כמובנת מאליה, כמו גם מעודד במקרים רבים ריב קולני המהווה עוד נידבך במערכת יחסים לא נעימה בין ההורה לילדיו.
4. הורים הנכנסים למלכודת הויכוח האין סופי
הדינאמיקה האופיינית של ויכוח בין הילד להוריו תכלול כמעט תמיד ניסיון להוכיח להורה שהוא לא הוגן, שלא מתחשבים בו וכמובן שלכולם מרשים ורק לו אסור. יש להבין כי משפטים אלה של הילד גוררים כמעט תמיד את ההורה להגיב ולפתח דיון אין סופי העולה לאט לאט (או מהר מהר) לטונים צורמים, ניתוק או לחלופין לכניעת ההורה מפני רצונו של הילד. חשוב שנבין ונפנים כי משפטי ויכוח וסירוב אלה הנאמרים ע"י הילדים מהווים מלכודות אליהן נופלים ההורים כשהם נכנסים לוויכוח או מנסים להסביר את הטעות בדרך החשיבה של הילד. "אתה לא צודק. אנחנו אוהבים אותך", מדוע אתה אומר שדופקים אותך? כולם עוזרים בבית הזה. אז תעשה לי טובה..." לסוג כזה של תגובה הילד חיכה כמוצא שלל רב. מיד מתחיל וויכוח בינו לבין ההורה, כאשר כל אחד מנסה לשכנע בצדקת טיעוניו. לא אחת בשלב זה או אחר ההורים המותשים נכנעים.
כיצד ניתן לטפח דיאלוג ראוי עם הילדים ולמנוע ויכוחים מיותרים? הנה מספר עצות שיפחיתו את הסבירות לויכוחים עם ילדכם:
1. דברו על זה
אחד הכלים היעילים ביותר למשפחה שחיה יחד ובני הבית מתבקשים לחיות בשלום האחד עם האחר הינו הקפדה על קיום שיחות בנוגע לחילוקי הדעות בין בני המשפחה. המלצתי היא לכנס את כל בני הבית אחת לשבוע (כדאי במוצ"ש) לשיחה שבועית קצרה, באווירה נעימה ורגועה. במהלך השיחה תוכלו ללמוד כיצד לנהל את חילוקי הדעות באמצעות העלאת הבעיות שהתרחשו במהלך השבוע שחלף, דיון בהן וליבון הסוגיות "הבוערות".
2. לימדו ולמדו להקשיב זה לזה
כמה חשוב ללמוד להקשיב זה לזה, ליצור קשר עין עם האדם הדובר, להאזין לו בסבלנות מבלי לקטוע אותו באמצע (וגם מבלי לגלגל עיניים ולעשות שאר סימנים שאמורים להעביר לו את המסר שזה הזמן לשתוק כבר). מיומנות ההקשבה היא מיומנות נלמדת, שכדאי להתאמן בה כמה שיותר. הקפידו לשבת יחד לפחות אחת ליום, אפשר סביב שולחן האוכל בזמן ארוחה משפחתית ולתרגל יחד הקשבה והתעניינות מנומסת באחר.
3. בחרו תיזמון נכון
המתינו בסבלנות עד שילדכם יסיים את עיסוקיו ויהיה פנוי להקשיב לכם או לחילופין סמנו לו כי אתם מבקשים לשוחח איתו ושעליו לסיים בדקות הקרובות את עיסוקיו.
4. בקשו בטון רגוע ושקט
הדרך הנכונה לבקש דבר מה מילדינו הינה באמצעות משפט קצר וברור הנאמר בטון שקט ורגוע. גם אם אתם בטוחים שהילד עומד להתווכח, הימנעו מראש מהסברים ארוכים, כעסים, איומים ושאלות רטוריות ומיותרות.
5. הבחינו בין בקשה לבין הצעה
ישנם נושאים שאינם נתונים לויכוח – לדוגמא, ישיבה לארוחת צהריים, מקלחת, הליכה לישון בזמן ועוד. במקרים אלו, הבקשה שלכם מילדכם לבצע מטלות אלו איננה נתונה לויכוח. לעומת זאת, נושאים רבים נתונים לשיקול דעתו של הילד – עם איזה חבר להיפגש, האם לעזור לאח הקטן בהכנת שיעורי הבית, האם ללכת לחוג ברגל או לרכב על אופניים ועוד. במצבים אלו, תוכלו בהחלט לשאול את הילד מה רצונו, להקשיב לו ולכבד את החלטתו בנושא.
כך תתנהלו בעת ויכוח עם ילדכם:
1. קבלו משוב וביקורת שנאמרים בנימוס
כאשר ילדכם מביע את דעתו באופן מנומס, רגוע ומכבד – הקשיבו לו! שבחו אותו על כך שהביע את דעתו באופן זה ובמידת האפשר – הענו לבקשתו. כך אתם מעבירים את המסר שדיבור רגוע ומנומס – "משתלם".
2. הסבירו את הרציונאל לבקשתכם פעם אחת
אם ילדכם מבקש להבין מה הסיבה לבקשה שלכם ("למה אני?", "למה עכשיו?" או פשוט "למה?") הסבירו לו פעם אחת בלבד ("אני מבקש שתפסיק לקפוץ על
הספה בנעלים כי זה מלכלך אותה"). במידה והוא ממשיך לשאול ולבקש הסברים לבקשתכם – עצרו את הויכוח ואמרו לו: "כבר הסברתי לך. אני מבין שזה לא מקובל עליך ובכל זאת - עשה את מה שביקשתי". כך אתם מונעים גלישה לתוך ויכוח ארוך וחזרתי.
3. הימנעו מאיומים וכעסים
ויכוחים ממושכים נוטים לעורר בנו תסכול ולעיתים אף כעס. במצבים אלו אנו משתמשים באמירות חסרות תכלית, כמו: "כי ככה אמרתי", "הסברתי לך כבר 1000 פעם" ועוד. זכרו לשמור על קור רוח ולעצור את הויכוח עוד בטרם הסלים ורגשות של כעס מתעוררים.
4. אל תענו לכל דבר
הבעות תסכול או חוסר הסכמה מצד ילדכם הינן טבעיות. אתם ממש לא חייבים להתווכח איתן. אמירות אלו, בסגנון: "אוף, תמיד אני צריך לעשות הכול" או "אתם לא אוהבים אותי" מכונות "רעש התנהגותי" והתגובה הכי נכונה מצדכם היא לתת לרעש לעבור, מבלי להגיב אליו בניסיונות הסבר או הצטדקות.
5. אל תאפשרו לויכוח להפוך לסירוב
הבחינו באם הויכוח הוא סתם לשם ויכוח או שהויכוח הוא חלק מסירובו של הילד לשתף פעולה עם בקשתכם. אם ילדכם מתווכח ובכל זאת מבצע את המוטל עליו – יש לשבח אותו על כך שעשה את המוטל עליו והתגבר על הקושי. אולם – אם הויכוח משמש את ילדכם על מנת לחמוק מביצוע הנחייה שנתתם, התייחסו לכך: עיצרו את הויכוח ועמדו בנחישות על כך שיבצע את ההנחיה ("סליחה, הוויכוח הסתיים, גש בבקשה לצחצח שיניים").
פרופ' עמוס רולידר הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח וטיפול התנהגותי, ראש מרכז רולידר להכוונה וייעוץ הורים והמכון להבנה וחקר קשיי התנהגות של ילדים ובני נוער בסביבות חינוכיות במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש התוכנית "הורים באהבה " בערוץ 2, בימי שני, בשעה 16:00. תודה מיוחדת לקרין שטרן על הסיוע בכתיבת הטור.
לפנייה לכתב/ת 
