אדמה, אדמתי ואדמתו של השכן
זללני-השטחים מרשים לעצמם מה שלעולם לא ירשו לאחרים, וגוזרים את הקופון על אוזלת היד, הפחדנות, ההתעלמות והאדישות של שכניהם וגם של אנשי ציבור
פרשת האלוף גלנט חשפה את קלות-הדעת, בה מתייחסים כמה אנשי תקשורת ופוליטיקאים להשתלטות לכאורה של אנשים פרטיים על קרקע ציבורית, כאילו מדובר ב"עבירה מינורית" או בחריגה קלילה מהנורמות. עקרונית, השתלטות של גורמים שונים ומשונים על אדמות שאינן שייכות להם אינה בעיה פעוטה, אלא בריונות לשמה או לפחות ניצול ציני של חששותיהם של שכנים ורשויות שלא להסתבך עם תאבי-הקרקעות מחשש שיבולע להם, או שמא לא יצליחו לעמוד בעלויות המאבק המשפטי להשבת זכויותיהם.
חקלאים לעת-מצוא שותלים עצי-זית על אדמה שאינה שלהם, רק כדי להראות לילדיהם מנין בא העץ, ואחר-כך לבם המדמם מונע בעדם לכרות
את העצים. עבריינים משתלטים על מגרשים ריקים והופכים אותם למגרשי-חניה, מוסכים או מפעלים. יזמים זריזים הופכים שדות חקלאיים לגני אירועים. דייר גונב מקום חניה הרשום על שם שכן אחר. שכן משתלט על חצר משותפת, מגנן, מרהט, מגדר אותה ומשאיר פתח צר בלבד לדייר שאינו מוכן "לעבור מסביב" דרך פחי-האשפה. נערי-גבעות זוללים עוד גבעה בארץ-הפקר; מדינה מקימה גדר נכונה במקום הכי לא-נכון, בדיוק בין החקלאי ובין עצי-הפרי שלו ובכך גוזרת עליו ועל משפחתו רעב. תופעות אלה מבטאות דרגות שונות של אלימות, אגואיזם, שתלטנות או סתם נבזות.
למעשה, להשתלטויות שתוארו לעיל יש היבטים כלכליים מובהקים. היאחזות בשטחים אסורים עשויה להניב רווחים כספיים גבוהים למדי לחובבי-הקרקעות: לעיתים הנוטעים ללא-רשות יפנטזו שהעצים שנאחזו בקרקע יעניקו להם חזקה נדל"נית על המטע הספונטני. בעלים רשמיים של מגרשים יסכימו לעיתים לשלב סכומי-פינוי מופקעים ל"יזמים" רק כדי שיתנדפו מרכושם. כמה גני אירועים יצברו ערך נדל"ני רב, אף אם הם פועלים ללא רישיון.
מי שהשתלט שלא כדין על מקום-חנייה הרשום על-שם שכנו, עלול למכור כעבור זמן-מה "דירה עם חניה לא רשומה בטאבו" או "דירה עם חניה רשומה ועוד חניה לא-רשומה" וכך להעלות את ערך דירתו. שכן שתלטן יכול לנהל מקח וממכר תקיף עם יזם "פינוי בינוי" בטענה שאין לו דירה רגילה, אלא "דירת גן" ברמת-גן ולדרוש הון עתק תמורת ויתור על התנחלותו הלא-חוקית. שטחים שהוסיפה מדינה לעצמה על-חשבון מטעי-זיתים עתיקים עלולים להעשיר את קופתם של מרחיבי-התנחלויות, על חשבונה של עוד משפחת פלאחים רעבה. כמה רוע אפשר לבלוע.
אני בספק רב, האם בוטניקאים חובבים, שדורשים שיניחו להם ויתייחסו למעשיהם כתמימות או מקסימום כשותפים למנהג מקומי פופולארי, היו מקבלים בשוויון-נפש נטיעות-שעשוע שהיו מבצעים שכניהם הפלסטינים על קרקע ציבורית; אף קשה להניח שבעלי ה"חניונים" היו מוכנים שמישהו ייקח מהם את החניה השמורה לרכבם ליד ביתם הפרטי; ושכן המקים גינה פרטית בחצר-הבניין לא היה מאושר אם דיירי הבניין היו מחליטים להפוך את הסלון הפרטי שלו לרכוש הכלל.
במילים אחרות, זללני-השטחים מבחינים בין חוק וכוח, מרשים לעצמם מה שלעולם לא ירשו לאחרים, וגוזרים את הקופון על אוזלת היד, הפחדנות, ההתעלמות והאדישות של שכניהם.
לא מאמצי הישרדות, אימת רעב או קניין משפחתי מדורי-דורות ניצבים מאחורי אחיזתם בקרקע, אלא רוח ההפקרות הכללית ושתלטנותם הפרטית חסרת המצפון. אלה פשעים ולא עבירות קלות.
ד"ר גלעד פדבה הוא חוקר תרבות, קולנוע ומגדר
לפנייה לכתב/ת 
