מצלמה במקום אקדח
הסרט הצרפתי "התמונה הכוללת" עוסק בשאלות של זהות אישית ושליטה עליה מבחוץ. באמצעות פעולת הצילום, העלילה נעה מהמלודרמה למופשט, וגם חוזרת על עקבותיה לרוע המזל
הקולנוע עסק לא פעם בסיטואציה הקיצונית שבה דמות משתלטת על זהותו של אדם אחר. המניע לפעולה כה קיצונית יכול להיות חיצוני ומנומק, לפחות על פני השטח, באירוע פלילי ("הכישרון של מר ריפלי" של אנתוני מינגלה). לעיתים נדרשת רק אפשרות מקרית וקיומו של מניע נפשי נסתר למחצה (ריצ'רד וייטמן, שהשתלט על זהותו של דון דרייפר בסדרה "מד מן").
הגבולות בין המעשה הפלילי והמניע הנפשי מטושטשים: הניסיון להשיג מטרה פלילית או לחמוק מענישה אינו יכול להסביר את הבעייתיות הכרוכה בניסיון להשתלט על זהותו של אחר. מנגד, בעצם מעשה ההשתלטות על זהותו של אחר קיים גם ממד פלילי.
המניפולציה הקיצונית על הזהות משליכה גם על ייצוג המציאות. בין אם מדובר בעיצוב דמותו של דרייפר כמניפולטור של מדיה או שפה אסתטית, שחותרת לייצוג ויזואלי של איבוד זהות בתוך מרחב (שוט השיטוט הארוך המופיע לקראת סוף "זהות גנובה" של מיכלאנג'לו אנטוניוני). בצורתו הקיצונית ביותר, אקט זה ממומש ברמה הנרטיבית כ"פוגה פסיכוגנית" ("כביש אבוד" של דיוויד לינץ') - פנטזיה משוכללת הכוללת לא רק כניסה לתוך גוף אחר אלא גם למציאות החלופית בה הוא ממוקם.
במרחב מורכב זה פועל גם הסרט הצרפתי "התמונה הגדולה" ("L'Homme Qui Voulait Vivre Sa Vie"), סרט שאינו נטול עניין, אך מפגין חוסר אחידות בארגונו העלילתי והתמטי. הוא נוגע ברעיונות מעניינים, אך מתקשה לנסח אמירה עקבית ומשמעותית לגביהם.
פוטו רצח
פול אקסבן (רומיין דוריס), הוא עורך דין המגלה כי אשתו בוגדת בו עם צלם. רגע לפני שהוא יורש מאן (קתרין דנב), שותפתו המבוגרת שאיתה יש לו יחסים קירבה מיוחדים, את חלקה במשרד, חייו האישים מתחילים לקרוס. העימות שלו עם המאהב מסתיים באופן טראגי, ומחייב את פול לנקוט בצעדים מחושבים בכדי להסתיר את עקבות המעשה.
_waaa.jpg)
דוריס ומרינה פואה ב"התמונה הכוללת"
התסכול קיים בחייו של פול גם לפני אירועים אלו, ודווקא השתלשלותם הלא צפויה מולידה אפשרות של חזרה לתחביב הצילום שממנו התרחק כשפנה לקריירה משפטית. תהליך הבריחה מהבורגנות הצרפתית מניע חיפוש ועיצוב זהות והגשמה עצמית בצידה השני של אירופה.
"התמונה הגדולה" מבוסס על "The Big Picture" ספרו של דגלאס קנדי מ-1997, שעלילתו מתרחשת בארצות הברית. העברת העלילה לאירופה מקנה לבעיית הזהות האישית ממד הנוגע בזהות לאומית, ובפער בין מערב ומזרח אירופה.
פענוח צילומי
עלילת הסרט מקצרת משמעותית את הרקע של מצוקות הדמות לפני המשבר בחיי הנישואים, ומותירה רק חלק מועט ממנו כאינפורמציה מרומזת. גם החלק השני של הסרט מציג מגמה מובהקת של הפשטה ביחס למה שהיה במקור. אלמנטים מובהקים של פעילות פלילית (סחיטה), ומערכות יחסים אינטימיות, מומרים לסיטואציה, שבבסיסה הגיבור עומד מול מרחב זר ומנסה לתת לו פשר באמצעות המצלמה שבידיו.
דוריס. מגבש זהות
התוצאה מעניינת בתנועה שלה בין מהלך עלילתי מלודרמטי של עימות ונקמה בין בעל נבגד ומאהב ("אישה בוגדנית" של קלוד שברול),
לעבר מחוזות מופשטים בהשראת אנטוניוני.
מצלמת הסטילס, שבאמצעותה מתגלה לא רק הכישרון האמנותי של הגיבור אלא גם זהותו החדשה, מולידה אפשרות לאקט מצפוני של חשיפת עוולות, והבאה של המידע חזרה למערב אירופה. מהלך זה, המחזיר את הסרט בחלקו האחרון למישור דרמטי חיצוני יותר, מהווה סוג של נסיגה לא משכנעת מהתנועה לעבר ההפשטה.
הבמאי אריק לארטיגו, שהתמקד עד היום בקומדיות מסחריות (סרטו האחרון היה "כלה בהשאלה" מ- 2006), מנסה להתקדם לעשייה מהורהרת יותר. גם אם זה צעד בכיוון מעניין, ברור שהמהלך טרם הושלם.
