חי מקבל הבשורה הרעה: יש לך גידול והוא ממאיר

• רגע לפני הבדיקה שתבשר - יש לי סרטן - טור רביעי
• "כאילו משאית עלתה לי על הגב" - זמן הביופסיה - טור חמישי
  

לא מגלים לאמא שלי

בזמן ההמתנה לתוצאות הביופסיה אני ממשיך לנסות לגלגל כל מיני יזמויות (כיאה למובטל היי-טק בכיר), קובע פגישות, מעמיס את הלו"ז, מבלה בסלולרי ובמחשב שעות - הכל כדי להרגיש "נורמלי". איפה שהוא בקצה העורף אני יודע שאני על טיימר, כמו שעון מתקתק של תנור. מתישהו יגיע הצלצול ויתחיל טירוף חדש, אם כי עוד לא ברור לי איזה.

סוף השבוע עובר עם המשפחה העוטפת, ואנחנו משחקים את משחק ה"לא מגלים לאמא". אמא שלי היא היחידה במשפחה שלא מודעת במילימטר לכל מה שקורה. היא רק יודעת שכואב לי הגב. היא ראתה בערוץ הרוסי מומחה "גדול" שסיפר על טיפול בדלקות באמצעות השרייה של עלי כרוב באבקת חרדל, אז היא מיד הביאה קופסה גדולה של אבקת חרדל, כדי שאתחיל לטפל בגב. כמות הבדיחות חרדל שרצה באותו ערב היתה מטורפת. מה לעזאזל אפשר לעשות עם קופסה שלמה של אבקת חרדל?

למה לא סיפרנו לאמא שלי? כי היא פולנייה בת 75 עם לחץ דם היסטרי בימים כתיקונם, אז תארו לעצמכם מה קורה כשהיא מקבלת בשורות רעות. והדובדבן שבקצפת הוא שאבי ז"ל נפטר מסרטן ריאות לפני 14 שנה, אז איך לומר - מחשבות על סרטן ועל גידולים יוצרים אצלה קונוטציות שליליות. מלכתחילה אמרנו שעד שלא נדע מה בדיוק יש לי, אין טעם לדבר על זה איתה.

קוראים לי מביה"ח - התוצאות הגיעו

ביום ראשון בבוקר אמורה להיות לי פגישה עם יזם שרוצה את דעתי על הרעיון שלו. אני קם ומרגיש שדווקא היום לא מתאים לי, במיוחד עכשיו כשהחורף טרח להגיע ומוריד בצורה מרוכזת את כל המשקעים של החודש. כנראה שהיקום מקבל את המחשבות שלי באהבה ואני זוכה למסרון מהבחור שמבקש לדחות את הפגישה.

בתשע אני מקבל טלפון מבית החולים: המזכירה של פנימית ב' רוצה לדעת אם אני יכול לפגוש את ד"ר שטיין היום בצהריים. היא מפתיעה אותי קצת. "היום? הגיעו התוצאות של הביופסיה?", הרי הכינו אותנו להמתנה של עשרה ימים עד שבועיים, ובינתיים עברו רק שלושה ימים. המזכירה לא יודעת מה בעניין התוצאות. "אני אגיע, בטח", אני מנתק ומתקשר ישירות לד"ר שטיין, רוצה לשמוע ישר מפי הסוס. "יש תוצאות?", אני יורה. "עד שתגיע, יהיו", הוא מרגיע.

הוא מסביר לי איפה לפגוש אותו בבית החולים, אבל הראש לא ממש קולט באותו רגע. אני מנתק ומתקשר לנגה לעבודה, "יש תוצאות", אני ממשיך לירות, "שטיין רוצה להיפגש היום בצהריים". "אני יוצאת עכשיו", היא מחזירה לי בצרור, "מה הוא אמר?". מה הוא באמת אמר? "הוא לא אמר כלום, רק שנבוא". לרגע לא הבנתי למה היא כל כך ממהרת לבוא לפגישה עם שטיין. כנראה שאני עדיין לא מבין את גודל המעמד.

לכל אורך הסיפור עד כה, אף אחד לא נתן שום אבחנה מדויקת. הכל היה ברמה של "יכול להיות". באזור המיון זה היה "יכול להיות" באמת הכל. באשפוז זה התכווץ ל"יכול להיות" זיהום או גידול. אחרי שחזרו התוצאות של בדיקות הדם וה-MRI, ולאור זה שלא סבלתי ממחלה זיהומית, זה הפך לגידול ש"יכול להיות מאוד" שפיר, אבל בסבירות נמוכה יותר "יכול להיות" ממאיר.

"אני מבולבל, לא מצליח לקרוא את עצמי". חי שטיינבוים

הולכים בגשם לרופא

נגה אוספת אותי ואנחנו בדרך לבילינסון, שוב. מגיעים לבניין האשפוז ומתחילים לחפש את המקום. אני זוכר משום מה שהוא בקומה השנייה - אבל הוא לא. אנחנו עולים למחלקה לשאול איפה החדר של ד"ר שטיין - והם לא יודעים. אם לנגה הייתה אלה ביד, הייתי חוטף אותה בראש באותו הרגע. "אולי תתקשר לשטיין ותשאל?", פורץ הרפלקס הנשי הידוע. אני מתקשר לד"ר שטיין, ומסתבר שהחדר בכלל באזור מרפאות החוץ, בקרדיולוגית.

אני גם ככה בקושי זז, ואנחנו מפרפרים בין המרפאות. גם שם יש מיליון חדרים ומסדרונות, אני מתקשר שוב לד"ר שטיין, הוא מכוונן ואנחנו ממשיכים לחפש. "אולי נשאל מישהו?", חוזר הרפלקס. "לא צריך, יש שילוט", אני מגן על גבריותי הנמסה. מצאנו את המחלקה, מציצים בחדרים, ואחרי כמה דקות מצאנו אותו יושב עם זוג מבוגר. המוח שלי ריק מכל מחשבה, אני בוואקום, ממתין.

הגידול "שלי" לא שפיר

הזוג המבוגר יוצא מהחדר וד"ר שטיין מכניס אותנו פנימה. אני גונב נשימה גדולה של אוויר. "איך אתה מרגיש?", הוא מתעניין, ואני מקצר, מחכה כבר לשורה התחתונה. הוא עובר על כל הבדיקות שעשיתי, בליווי פרשנות. מסתבר שאחד הדברים שווידאו ב-MRI הוא שמה שיש לי בחוליה זה לא צבר של כלי דם. אם אלה היו כלי דם, הביופסיה היתה יכולה לגרום לדימום. החוויה הרדיואקטיבית שלי ב-PET CT לא הביאה שום תוצאות, כי לא ראו סימנים לגידולים במקומות אחרים (וזה טוב), אבל גם לא ראו את הגידול הוודאי שלי (וזה רע), מה שאומר שהגידול "שלי" לא מגיב לבדיקה הספציפית הזאת. ועכשיו זה מגיע:

על פי הביופסיה יש לי גידול של תאי פלזמה, או בשפה המקצועית: פלזמהטיצומה, גידול לא שפיר.

באותו רגע מהבהב לי אור בראש, נכבה ונדלק, כמו ניאון שהולך להישרף. ה"לא שפיר" נכנס באוזן אחת, יוצא מהשנייה, ובדרך מקצר לי כמה תאי מוח. אני מוכן להישבע שראיתי קצת עשן יוצא מהאוזניים.

שטיין ממשיך בהסבר: זה יכול להיות מופע יחידני (plasmacitoma solitary) של הגידול, או שהגידול הוא תוצר לוואי של סרטן מוח עצם שנקרא מיאלומה נפוצה (multiple myeloma, ספוילר: מי שקרא את הטור הראשון יודע מה התשובה). כבר נקבע לי תור למחרת לד"ר מגן בהמטואונקולוגית, לתחילת טיפול בגידול ולביופסיית מח עצם שתאשר או תשלול את המחלה. שטיין מבטיח לנו שד"ר מגן היא הכתובת הנכונה ביותר להמשך הטיפול, ואנחנו לא במצב לערער. אנחנו לא במצב לכלום. אם שטיין היה אומר לי לעלות על חללית למאדים באותו הרגע, לא הייתי שואל "רגע, למה זה קשור?". הייתי עולה.

הפגישה נגמרת, אני מבולבל, לא מצליח לקרוא מה עובר על נגה וגם לא מנסה. אם אני לא מצליח לקרוא את עצמי כרגע, לא אצליח לקרוא שום דבר סביבי. אנחנו צועדים לחניה, נופל עלינו מבול ואנחנו מתלוצצים שבהחלט נבחרה התפאורה המתאימה לסוג כזה של הודעה. אני כמו יוצא החוצה מעצמי ומסתכל עלי מלמעלה, מדדה לאיטי בגשם השוטף עם הידיעה על הגידול הממאיר בסרט שחור-לבן. אני מרשה לעצמי להרגיש קצת מסכן, אבל רק קצת.

רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו