לואי טרור

לואי ת'רו הוא כנראה האיש עם הפרספקטיבה הכי בריאה ביקום. מצד אחד, ברור שאם תפיסת העולם שלנו היתה פיפל מיטר, לת'רו היה את המדגם הכי מטורלל של צופים. מצד שני, האיש פגש בכל כך הרבה סיטואציות קיצוניות, והנהן בפנים חתומות מול כל כך הרבה רדיקלים, משני צדי הדיון, שאת הבעיות היומיומיות שלנו, האנשים הרגילים, הוא מדפדף הלאה על סעיף חוסר עניין.

צפו בתוכנית "לואי ת'רו: הציוניים הקיצוניים". הגיע תורנו

ת'רו הדוקומנטריסט הבריטי, הוא האיש שלכם באקסטרים-לנד. הוא התחיל קצת לפני סוף המילניום, עם "The Weird Weekends", שהיא למעשה הרחבה לפינת התופעות החריגות שהגיש בתוכנית הטלוויזיה של דוקומנטריסט אחר, מייקל מור.

לואי ת'רו, מתוך פתיח התוכנית. מאמץ ניכר למצוא דוברי אנגלית שוטפת

ב"The weird Weekends", ואחריה גם באחותה הקטנה, "...When Louis Met", ת'רו נטמע לסוף שבוע אחד בקבוצות אוכלוסיה או אנשים ספציפיים שניהלו אורח חיים קיצוני, או פשוט האמינו שהעולם, כולל האנושות שמשוטטת בו, הוא לא מה שרובנו נוטים להאמין.

עכשיו תורנו

עד 2003, הספיק ת'רו לדלג בין אנשי יחסי ציבור מניפולטיביים, פוליטיקאים מתחסדים, בודי בילדרז, ועל כולם הוא הפעיל את שיטת הראיון הנינוחה שלו, ואת פרצוף החננה הבריטי שווה הנפש / אמפתי שלו, שסייע לו להוציא מהמרואיינים שלו הצהרות חריגות ודרסטיות אפילו יותר. כל זה כשלרגליו מונחת הקריצה הקבועה לצופים בבית - שימו לב, יש לנו פה עניין עם תימהונים עסיסיים, בואו נתענג על זה כל עוד אנחנו מסוגלים.

ת'רו וחייל. חיוך של חננה

ב-2003 לקח ת'רו את יצירתו הדוקומנטרית שלב אחד קדימה, והפנה את הסקרנות שלו לעניינים קצת יותר רציניים כמו הומופוביה, פגישות נרגשות עם רוצחים בכלא סן קוונטין בקליפורניה, משם לירידה לעומקם של פדופילים המרצים מאסר, הורים שמלעיטים את הילדים שלהם בתרופות כדי שיוכלו לשלוט בהם,

ועכשיו הגיע גם תורנו, ה"אולטרא זיוניסטס", הציוניים הקיצוניים. לצורך העניין הוא הגיע להתנחלויות ולישובים פלסטיניים בארץ, ביקר בחברון, במעלה אדומים, בבילעין ולזכותו יאמר שהוא עשה מאמץ כן וניכר למצוא מרואיינים דוברי אנגלית שוטפת.

לא לפרודיה הזו פיללנו

"אתם זורקים פצצות של חמישה טון על ילדינו". כבר ראינו ושמענו

לכן, הביקור הספציפי הזה של ת'רו בהתנחלויות נראה כמו עוד ביקור משעמם של כתב זר, שעל אף מאמציו אי אפשר שלא להרגיש את המשיכה הקלה שלו שמאלה.

ת'רו אכן עושה מאמץ לייצג כמנהגו את שני הצדדים בעימות (לא בהצלחה רבה, יש לציין), ומקפיד בבריטיות שהמרואיינים שלו לא ייראו קוקואים במובן המובהק של המילה.

הוא מנסה להצביע על אינספור האבסורדים שעומדים בשורש הסכסוך הזה, אבל אנחנו עייפים כבר אפילו מהאבסורד. אנחנו רק רוצים שיראו לנו מטורפים שחיים בחצר האחורית של מישהו אחר, ואם זה אצלנו, לפחות שיהיו סגורים באיזו וילה בנווה אילן.